בהקדמה לספר המציג את עבודותיו של המעצב והטיפוגרף עודד עזר, שיצא לאור ב-2009 בהוצאת גשטאלטן, כתבה פאולה אנטונלי, אוצרת העיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ש"העיצוב של עזר מאפשר לחלום על שפה על-אנושית, המושפעת מביולוגיה יותר מאשר מתרבות – החלום של כל אמצעי התקשורת האוניוורסליים שחשבנו עליהם במשך שנים". אנטונלי […]
המספר 27 חילחל לתת מודע שלי, וצץ 27 פעמים בספר שאני כותבת. סתם, שלוש פעמים. אבל יחסית לבחירה שחשבתי שהיא אקראית- הייתי אומרת שזה הרבה. אחת הדמויות היא בת 27 כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה. דמות אחרת סופרת 27 צעדים כדי להגיע לחדר שלה שממוקם במסדרון שאין לו סוף וכל החדרים בו זהים. והגשם, שירד כל החורף, הפסיק פתאום בכ"ז באדר. באופן מקרי לחלוטין, התאריך שלקחתי על עצמי לפרסם בו מעשים ומחשבות הוא הכ"ז של כל חודש גרגוריאני. מי שיגלול אחורה לחודשים "שחור", "משפחה" ו"לימודים", לא ימצא אותי שם. (חוץ מבתא הוידויים, שם אני מכה על החטא הזה בדיוק). אבל הגיע חודש "עברית" וסאת רגשות האשמה שלי גדושה ועולה על גדותיה. מכיוון שאין בי מעשים, אכתוב.
אף פעם לא הייתי ברובע ברונקס בעיר ניו יורק וגם אין לי תוכניות להגיע לשם בקרוב. ובכל זאת לאחרונה אני מוצא את עצמי די מוקסם מהאזור הזה. הסיבה לכך היא שלא מזמן מצאתי זרוקה על פח מחזור ברחוב שלי חוברת צבעונית שיצאה לאור בשנת 1969 ובה מפורטות תוכניות הפיתוח של […]
אז איפה החיים באמת נמצאים? אנחנו בחינוך ביתי. זה אומר שהבת שלי (בת ארבע וחצי) לא הולכת כל בוקר לגן ואנחנו מבלים את הימים יחד. אנחנו חלק מקהילה שמציעה שפע של מפגשים ופעילויות לילדי חינוך ביתי. חלק מהימים אנחנו נפגשים עם עוד ילדים, חלק מהימים אנחנו בבית, או בסידורים או […]
כמו הרבה סטודנטים לשעבר, גם אני שומר את החומרים מתקופת הלימודים, ובמקרה הזה אלו ספרי סקיצות. אני ממש אוהב ספרי סקיצות: מולסקין, פיילד נוטס, מידורי, רייטרס בלוק, מוג'י; איי.4, איי.5, בחבילות של 3, עם שורות, משבצות, נקודות, או סתם דף חלק. אף פעם לא ויתרתי על הזדמנות לקנות עוד ספר סקיצות חדש. לפני הלימודים, כשהתחלתי לקנות ספרי סקיצות כדי למלא אותם בכל מה שאלמד, חשבתי שספרי סקיצות צריכים להיות קצת כמו ספר מאוייר, שבכל עמוד יש סיפור אחר, והם מלאים ברישומים ושירבוטים מסוגים שונים. בכל זאת, קוראים לזה sketch-book. זו גם הצורה שחשבתי שאני צריך להשתמש בספר הזה; המרצה נותן תרגיל, ואומר לנו לעשות 2-3 סקיצות, לראות מה עובד, ורק אז לבצע אותו באמת.
נתקלתי במאמר יוצא דופן על אמון בעיצוב. – trust design – סדנא מעמיקה באיינדהובן העוסקת בתפקיד המעצב בסביבה פוסט טראומטית. המאמר שואל: ביום אחד אנחנו מניחים אלפי הנחות יסוד וסומכים על אלפי גורמים שיפעלו כשורה, שהגשר שעליו נצעד לא יתמוטט, שהחלב אותו נשתה לא חמוץ… ואז פתאום מתחילים להתרחש אירועים שקוראים תיגר על צורת […]
כמעט כל סוף שבוע אנחנו קופצים לאיזה יארד סייל או משהו בסגנון. יארד סייל זה שמישהו עושה סדר בבית ו/או בבוידעם או עובר דירה ומגלה שיש לו או לה הרבה חפצים מיותרים. אז, באיזו שבת נאה, הם פורסים את כל הכבודה הזאת על הדשא שלפני הבית ותולים שלט. אנשים באים, […]
הרבה פעמים כשאני חוזר אחורה וחושב על הדברים שגרמו לי להתלהב מעיצוב, אני מבין שבהתחלה, לפני הכל, היו שם סדרות מצוירות. אם היו אומרים לי בתור ילד כמה הצפיה ב'רובוטריקים', 'החתולים־הסמוראים', 'חתולי־הרעם', 'שוטרים וגנבים' ו'צבי־הנינג'ה' עלולה להשפיע עלי חיי הבוגרים, יתכן והייתי נבהל. היום כל פעם כשההבנה הזו מתגנבת זה […]
יש שתי דרכים יעילות ללמוד משהו בעולם הזה, כך נראה לי: הראשונה – להירשם ללימודים, כל הזמן, כדי לקבל השראה (חומרי קריאה, הרצאות, שיחות, סטודנטים, קפה בשמש וחתולים מלוכלכים ליד הפחים אותם מנקים עובדי קבלן), בכל פעם שמסיימים לימודים, ממשיכים לדבר הבא. כדי שזה יהיה יעיל כמובן צריך לאזן בין […]
אז מה למדנו בשיעור חשבון למדנו שאהבה גדלה בחיבור וכפל לאחר מציאת שני נעלמים. בשיעור היסטוריה למדנו שהמורה צרודה וצריכה לשתות תה חזק כל שיעור, ביניקות רועשות למדי. בקורס צילום למדנו: צמצם פתוח – עומק שדה סגור, צמצם סגור – עומק שדה פתוח, בתואר הראשון בעיצוב למדנו קולנוע (מנוי לסינמטק […]
ילדה לוחצת כרית רַכָּה של אצבע מורָה. אות אחר אות בּשׁוּרה בספר ללימוד קריאה. היא בכיתה א' – אָה. היא יושבת באמצע הכּיתָה. היא יושבת באחד מארבעה טורי שולחנות פורמייקה קטנים. פורמייקה ירוקה. האותיות שחורות. מלים הן אות מחוּבֶּרֶת לאות. ואותן, אחת אחת, כרית אצבעה, לחוצה אל הדף, יונקת. כל […]
ביום שבת חזרנו מסיור לימודים בהולנד – מפגשים אישיים עם מעצבים, תערוכות, בניינים, דברים ודיבורים. המשתתפים סטודנטים לתואר שני בעיצוב משולב, במכון הטכנולוגי חולון. מארגן ומנחה: טל ארז, ואני היזם וראש התכנית.
לא מזמן חגגתי לפיסי שלי שש שנים – גיל מופלג בשביל מחשב בימינו. בדיוק למחרת יום ההולדת החגיגי, הוא החל, בלי שום סיבה נראית לעין, להקפיץ חלונות של מצוקה ולהשמיע קולות של גסיסה. מיד חשדתי שמדובר בplanned obsolescence, אבל, אין ברירה – הגיע הזמן לקנות מחשב חדש.
"תקנה מק. עזוב אותך מפיסי. פיסי זה מעפאן. למה לא מק?" מנסים אנשי המק להחזיר אותי בתשובה. מספרים כמה שהמק שלהם מדהים ומושלם ומוכשר וחתיך, וגם אופה לחם קינמון משגע.
משפחה של חברים שלי היא משפחה מיוחדת, מאושרת לפי דרכה – דרך המשחק. במשפחה זו, משחק הוא לא עוד אחת משלל פעילויות פנאי אלא צורת חיים עיקרית. למשחקים מוקדש חדר מיוחד ומרכזי ובו שולחן סנוקר וכדורגל שולחן אבל הם מתרחשים – משחקי לוח, קופסא, קלפים וספורט – גם בסלון, במטבח, […]
האמא הפולנייה היא מוסד משפחתי יהודי ותיק. המבקרים בוורשה ירגישו בחמימות ובאכפתיות שברחוב, כאילו אמא פולנייה ענקית מביטה מאחורי בנייני הענק של מרכז העיר ושואלת: "לבשת סוודר? שתית תה? אל תצא מהבית עם שיער רטוב!!!". האסתטיקה של האמא הפולנייה הענקית הזו, מרתקת ומרגשת: מצד אחד, זו אירופה, על כל המשתמע, […]
קובי, 29, ועינת, 27. עמוס, 62, ניצה, 60. מיכאל, 36, איילה, 32. ניר, 42, מיכל, 35. מאיר, 56, טליה, 51, מור, 23, ליאת, 25, דפנה, 29. נעמה, 39, גלי, 5 ועידו, 2.
