האמא הפולנייה היא מוסד משפחתי יהודי ותיק. המבקרים בוורשה ירגישו בחמימות ובאכפתיות שברחוב, כאילו אמא פולנייה ענקית מביטה מאחורי בנייני הענק של מרכז העיר ושואלת: "לבשת סוודר? שתית תה? אל תצא מהבית עם שיער רטוב!!!".
האסתטיקה של האמא הפולנייה הענקית הזו, מרתקת ומרגשת: מצד אחד, זו אירופה, על כל המשתמע, כבישים וגשרים רחבי היקף, חנויות ומותגים, גינות ועצים מטופחים וכמובן בתי קפה ברמה גבוהה.
מצד שני, זה די דומה לסטראוטיפ של מה זה להיות פולני כפי שאנחנו מרגישים במשפחתיות הישראלית. זה אומר שאין חובה שרכבת תגיע בזמן. זה אומר שאין חובה להרגיש מעונב ומפונפן ברחוב. זה אומר שבמרכז העיר (ולא בשוליים שלה) נמצאים אנשי הדפנות – כמו פאנקיסטים, היפסטרים, ביחד עם אנשי עסקים, סטודנטים, בניגוד לבירות עשירות יותר באירופה שדוחקות את השוליים ל"מקומם" – בשוליים.
העיר של שופן בשיפוצים (ולובשת סוודר)
המראה של וורשה מחבק את העבר וההווה, את המיינסטרים ואת השוליים, את המזרח אירופי והמערב אירופה גם יחד: היא עיר בירה גדולה, כרך, שיש בו הכל – אבל זו עיר מופנמת, עם הומור מאופק, שמדובר בתוך הבתים, במסיבות בין חברים, ובעיקר כרך שעל התפר שבין גרפיטי, מבנים קומוניסטיים ענקיים ומוכרים א-לה בת-ים או ראשון לציון, לבין אירופה הקלאסית, עם השפיצים הקתוליים המחודדים, הפיתוחים, הגינות המרשימות, הפסלים והגוון האפור. וורשה אפילו מיוחדת בבנייה ההיסטורית שלה: במקום שהעיר המודרנית תקיף את העיר העתיקה, זו נמצאת בצד אחד וזו בצד אחר.
אחד הדברים המרתקים ביותר מבחינה אסתטית – אדרכלית, אמנותית, עיצובית בוורשה, היא העובדה שהעיר בשיפוץ אחד גדול. עוד מעט תהיה עוד רכבת, עוד מעט יוקם כאן בניין, גלריות חצי-פתוחות, כאן משפצים בניין שהיה שייך לגטו ועמד להתמוטט כבר עשרות שנים והנה מישהו הרים את הכפפה, פה עגורן, שם הרמת כביש. ממש כל העיר. מחמם את הלב לדעת שיש עוד מדינה ובה עיר גדולה בה נמצאת ב"עוד מעט" מתמיד, אולי הדבקות במטרה המהולה ביחד עם אנדרדוגיות גאה היא זו שמזכירה כל כך את האם הפולנייה. שיא התפר בין חדש לישן הוא שלט חוצות ענק שממוקם על הבניין שבו התחיל שטח הגטו של וורשה.
אני חושב שזה יפה, חם ובעיקר מלא המון תשוקה ותקווה, ואני שמח שראיתי את זה כעת, באמצע התהליך. עיר מדהימה ואנשים מיוחדים. בעוד עשרים שנה, שוורשה, האמא הפולנייה הענקית של רבים מאיתנו, תהיה כמו פריז או ברלין, היא כבר לא תהיה אותו הדבר. היא מתה והיא הולוגרמה של עצמה.
באיור: שופן ואני מסתחבקים.
הסוודר שלך יפה, בצבעי עץ אשוח וקישוטיו :)
♥
לגמרי. זה בדיוק (פחות או יותר) מה שהרגשתי כשביקרתי בוורשה לפני חודש וחצי. באופן קצת מוזר הרגשתי שם בבית, אבל לא בבית כמו שאני מרגיש בלונדון נגיד, או בניו יורק, שמהשנייה הראשונה שדרכתי במנהטן בעיר הראשונה הרגשתי כאילו נולדתי שם, לכאורה איש העולם הגדול שנולד בעיר הגדולה וממשיך לגור בה. בוורשה ממש יכולתי לדמיין את עצמי נולד שם וגר שם, כולם נראו לי דומים לסבא, סבתא, דודים, דודות, אמא (אבל לא אבא). זו הייתה הרגשה של בית אחר, וזו באמת עיר מקסימה, וברור לי שאחזור לשם שוב.
יובל אני מזדהה לגמרי
עכשיו אני חייב לראות בעצמי
אני ממש מקנא
נשמע מקום טוב.