הם היו גבר ואשה צעירים בתחילת האהבה שלהם וערב אחד הם ישבו במסעדה ושתו יין והיא נעצה בו מבט ואמרה: 'שבור את הכוס'. הוא הביט בה מופתע ולא הסיר את העיניים שלו ממנה. 'למה?' הוא שאל, 'שבור את הכוס' היא אמרה, 'כי אני שברתי דברים יותר גדולים כדי להיות אתך […]
פרסום ראשון של סיפור קצר מקובץ סיפורי שכונה. סיפורים שכתבתי לפני כחמש עשרה שנה. האשה מרביצה לילדה. אחר כך היא בוכה, האשה, ואומרת "למה את נופלת כל הזמן תראי מה זה עושה לך, חבל יש לך פנים יפות, עכשיו יש לך כחול ליד העין, כולם יראו יחשבו שאת לא נזהרת, […]
הסרט העלה זכרונות של חוויות ילדות, לא זכרון של חוויה ספציפית, אלא את תחושת העוצמה של חוויות אלה, איזה כוח טוטלי היה להן. תנו לילד מה שתתנו והוא יפליג על כנפי הדמיון למחוזות הפנטסיה. כאשר נותנים לילד צעצוע, הצעצוע הינו סיבה טובה לבריאת עולם שלם המתעורר בו, והוא, הילד, מתקיים בו. כאשר אנחנו בארץ הפנטסיה, אנו שם בכל רמח אברינו ונפשנו. אין זה עיון מנוכר בעולם הנגלה כנפרד, אלא תחושה כוללת של אני, הדברים, ההתרחשויות, המשמעויות, הכל בזרימה אחת של התהוות היוצרת את המציאות. טרחחחח בוםםםםםם, וורום, וורום, אנננ... איזו זו תחושה פנטסטית, אני בורא עולם.
בתור אמן־קומיקס אפשר לומר שהגישה החזותית אצלי מפותחת יותר, או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב, מאשר הגישה המילולית. לכתוב "סתם" טקסט זה לא קשה אבל לדעת לכלוא בו משמעות, אווירה, תחושת זמן ומרחב, תובנות ועוד, זה החלק הקשה. או בעברית פשוטה יותר: התרגלתי ליכולת שלי לספר סיפור שלם בציורים, בצורה […]
אפשר לומר שהדרייב העיקרי שמניע מעצבים גרפיים הוא אסתטיקה. זו הרי הסיבה שאנחנו כאן, כדי לעשות דברים יפים שגורמים לאנשים אחרים להגיד לנו "וואו, איזה יופי". יכול להיות שבאמצע גם דחפנו איזשהם מסרים שהתכוונו להעביר, אבל ממש בשוליים, כהערת אגב, שלא יפריע לקומפוזיציה. זה מה שאנחנו רואים במגזינים בסופו של יום – את ה"וואו" האסתטי. זה גם מה שזוכה בפרסים ובהערכה של מעצבים אחרים שמובילה ללינקים בבלוגים הנכונים.
