אברהם קורנפלד

אפשר לומר שהדרייב העיקרי שמניע מעצבים גרפיים הוא אסתטיקה. זו הרי הסיבה שאנחנו כאן, כדי לעשות דברים יפים שגורמים לאנשים אחרים להגיד לנו "וואו, איזה יופי". יכול להיות שבאמצע גם דחפנו איזשהם מסרים שהתכוונו להעביר, אבל ממש בשוליים, כהערת אגב, שלא יפריע לקומפוזיציה. זה מה שאנחנו רואים במגזינים בסופו של יום – את ה"וואו" האסתטי. זה גם מה שזוכה בפרסים ובהערכה של מעצבים אחרים שמובילה ללינקים בבלוגים הנכונים.

אוקי אני מודה – אני מכליל כאן. אולי נוח לי לחשוב שכולם כמוני או שאולי אני בעצם כמו כולם. בכל אופן, אני באמת כזה – מכור לאסתטיקת ה"וואו" אחרת מה הטעם בלהיות מעצב? בטח לא בשביל האטרקציה המפוקפקת שבלילות לבנים מול המסך, פריצת דיסק, תזונה לקויה ומחסור בויטמין D.

הטפיחה הזאת על השכם שכולנו (=אני) כל כך זקוקים לה, גוררת עיצוב במעגל סגור. גם אם המסר עדיין עובר, האינפורמציה לא. ככה זה כשמעצבים עבור מעצבים, שוכחים שלקהל היעד האמיתי, האסתטיקה חשובה, אבל פחות. מה שהוא צריך זה את המידע, שמסתתר אי שם בנבכי העיצוב היפה שרקחנו. קצת אירוני שמי שעושים עבודה טובה מהבחינה הזאת הם משרדי הפרסום. דווקא הם, שהעיצוב שלהם נחשב לעיצוב לא טוב בעיניהם של המעצבים-שהם-לא-מעצבים-למשרדי-פרסום.

דוגמה אקראית של עיצוב המקשה על הבנת האינפורמציה

כאשר מעצבים עסוקים מידי בסטיילינג ובמאמץ להרשים את הבלוגים לעיצוב הם שוכחים שאת ההזמנה שהם כרגע מעצבים, אנשים צריכים לקרוא ולהבין – מה זה האירוע הזה לעזאזל?

במקרה כזה, של הזמנה לארוע, נגישות ובהירות המידע מהווים חלק בלתי נפרד מהעברת המסר. כל פרט חשוב לצופה שמנסה לגבש החלטה – האם הארוע מעניין אותו או לא. יוצא לי לקבל המון הזמנות שמקשות עלי להבין מה בדיוק רוצים ממני. לפעמים אני צריך לקרוא שוב ושוב ולהתאמץ כדי למצוא איזו פיסת אינפורמציה קונקרטית, מה שגורם לי להרגיש קשה הבנה. ולמרות שקיים הסיכוי שאני באמת כזה – אני תמיד אעדיף להאמין שהרצפה פשוט עקומה. זאת תגובה אנושית – אני בסדר, ההזמנה גרועה. ואם הההזמנה גרועה – בטח גם האירוע. עיצוב טוב מבוסס על מבנה נרטיבי והיררכיה נכונה ומדוייקת שמובילה את המשתמש דרך האינפורמציה, שלב אחרי שלב אל ההחלטה שהוא צריך להגיע אל האירוע. גם אם הוא לא התכוון לבוא מלכתחילה – הסיפור הנכון יכול לשכנע אותו אחרת. ההזמנה, לצורך העניין, משמשת סוג של דיאלוג בין המשתמש לבין האירוע.

עיצוב שמסדר את האינפורמציה באופן נרטיבי

כך עובד המוח האנושי – אנחנו צריכים לקבל מידע על פי סדר הגיוני על מנת לבנות נרטיב. תפקידו של המעצב, כפי שאני תופס אותו, הוא להבין את הממשק האנושי, על כל מגבלותיו ולהנחות אותו. אנו צריכים לעזור למשתמש להבין את הסיפור, לא להקשות עליו, וחלק משמעותי מהאחריות של המעצב הוא לסדר את התוכן. הדרך הכי טובה לייצר סדר היא על ידי השלטת משטר דיקטטורי עם היררכיה ברורה. התחלה, אמצע, סוף. ככה מספרים סיפור.

למשל, אין סיבה שאספר לכם שעלותו של בקבוק בושם הוא $20 מבלי לגלות לכם מהו גודל הבקבוק. הרי אין לכם עדיין את הכלים כדי להחליט אם מדובר במציאה מטורפת (במקרה שזה 100 מ"ל של הבושם האהוב עליכם) או בהפקעת מחירים (אם מדובר בדוגמית שמחלקים במקום אחר בחינם). לפיסת המידע "$20" אין משמעות כשהיא עומדת בפני עצמה. אחרי שתגלו מה גודל הבקבוק, תצטרכו לחזור אל המחיר כדי להשלים את התמונה ולגבש את דעתכם על מי שמציע לכם את המוצר – האם הוא פראייר או רמאי?

הרבה מחשבה והנדסת אנוש נכנסים לעיצוב ממשק משתמש באינטרנט. קחו את גוגל למשל – הוא כל כך נוח וקליל ומובן, שאפשר לטעות ולחשוב שהוא לא מעוצב. אני טוען שצריך לשלוף את אותם הכלים מהארגז גם כשמעצבים ממשק של הזמנה מודפסת. כי אנחנו מעצבים. לא סטייליסלטים ולא ועדת קישוט.

המסקנה שלי מכל זה היא שעיצוב טוב הוא "בלתי נראה" (ולצערי חף מ"וואו") ואינו מאמץ את המשתמש. ממש כמו אדם שנמצא בחדר חשוך ומחפש את המתג להדליק את האור. באותו הרגע לא מעניין אותו בכלל איך נראה המתג, מה שחשוב לו זה שהמתג יהיה במקום שהוא מחפש אותו – ליד הדלת, בגובה סביר. הוא גם מאוד ישמח אם המתג יעשה את מה שהוא אמור לעשות – להדליק את האור. למעצב ולמשתמש יש את אותו הכלי בסופו של דבר – מוח אנושי שעובד בצורה דומה. צריך לסמוך על האינטואיציה של המשתמש. הוא יחפש את המידע במקום שגם אתם הייתם מחפשים – ליד הדלת, בגובה סביר.

☼ עוד מאת אברהם קורנפלד ← סוויש