תגית: ילדות
מיכל טורנובסקי
שני זיכרונות ילדות סגולים
סימן היוד אני עדיין זוכרת את סימן היוד בצורת פרצוף מחייך שהגננת הייתה מציירת על גב כף יָדִי הימנית בכל פעם שהייתי נופלת ונפצעת. לזיכרון הזה יש ריח של דם וחול מעורבבים אחד בשני, יחד עם טעמן המלוח של הדמעות הנבלעות בתוך הפה, וגם את זיכרון המגע המפתיע של […]
אנטייטלד מארח את הילה שאלתיאלי
אנטייטלד מארח את יונית נעמן
בגרות
בבניינים של פעם עשו כבוד למשחקי ילדים. אצלנו בשכונה הייתה רחבה ענקית, עם מרצפות מבטון, גם מלפנים וגם מאחור, שרק מתוך ציות לאיזה חוק לא כתוב של תחזוקת שעות מנוחה, חיכתה לשעה ארבע אפס אפס כדי להתמלא במְשחקים/ות. לא שאצלנו בשכונה הייתה תרבות גורפת של שלאף שטונדה, אבל אף אחד לא רצה להסתכן בהחרמת כדור על-ידי שכנה זועמת, וממילא שעות שתיים עד ארבע היו מופקעות מסורתית לטובת ארוחת צהרים ושיעורי בית, בהכרח בסדר הזה.
אנטייטלד מארח את אבישר גולדמן
ויקטור פרוסטיג
לעצב "סיפור של צעצוע"
הסרט העלה זכרונות של חוויות ילדות, לא זכרון של חוויה ספציפית, אלא את תחושת העוצמה של חוויות אלה, איזה כוח טוטלי היה להן. תנו לילד מה שתתנו והוא יפליג על כנפי הדמיון למחוזות הפנטסיה. כאשר נותנים לילד צעצוע, הצעצוע הינו סיבה טובה לבריאת עולם שלם המתעורר בו, והוא, הילד, מתקיים בו. כאשר אנחנו בארץ הפנטסיה, אנו שם בכל רמח אברינו ונפשנו. אין זה עיון מנוכר בעולם הנגלה כנפרד, אלא תחושה כוללת של אני, הדברים, ההתרחשויות, המשמעויות, הכל בזרימה אחת של התהוות היוצרת את המציאות. טרחחחח בוםםםםםם, וורום, וורום, אנננ... איזו זו תחושה פנטסטית, אני בורא עולם.
מאיר סדן
עוד על סגנון
בסוף שנתי השניה בבצלאל גיליתי דבר מחריד: אני ריאקציונר. אני, שהגעתי למוסד הזה במטרה לספוג, להשתנות, לעבור תהליך – איך יכול להיות שמתוך כך נהייתי סטודנט עקשן, שנלחם ומסרב להיכנע לשיטות הלימוד ולתורות השונות שמלמדי מנסים להרביץ בי? תמיד יש לי דיעה חריפה בעניינים שקרובים אלי. גם אם אני מסכים […]
