אני זוכרת אותם כל כך קרוב, שחשבתי שהם כאן אצלי בבית באחת המגרות. אבל לא. מעמדי הביצים הללו, חפצי הלב הללו, שייכים לימים בהם היינו ילדים. גם התצלום נלקח קרוב יותר לימי הילדות מאשר למי שאני היום, ובכל זאת, מעמדי הביצים הללו כל כך קרובים אלי, שכאילו לא עבר מאז אפילו יום.
אנחנו מצלמים חפצים שיש לנו אליהם משיכה שקשה לנו להצביע עליה במילים. כמו תשוקה לדבר שלא נמצא בהישג ידינו. כמו העבר שלנו. הצילום עושה את קפיצת הדרך הזו, הוא מאפשר את ההישג יד: הנה החפץ שחפצתי בו. הנה אני אוחזת בזיכרון.
מורן שוב | לא במאדים. בבית ההורים. תאריך כלשהו בשנת 1990
זה נפלא
יפהפה. החזיר אותי למעמדי ביצים לא זהים אך דומים שהיו לנו כילדים בכלי הפסח. ולצלחות הפלסטיק מהסוג הזול ביותר שסבתי השתמשה בהם כל חייה, שחלק מן הנכדים אהבו גם כן.
נציגים אילמים של הזכרונות. איזו בועת געגוע הנחת כאן, נהדרת.