מעט עבודות עיצוב, ועוד פחות מכך כורסאות מרופדות ומצוירות ביד, מסוגלות לעורר פרובוקציה ומחשבה תוך שהן חותרות תחת המוסכמות המקובלות בתחום. שלוש הסדרות החדשות שעיצב גאיטנו פשה עבור מריטליה עושות את כל זה תוך שימוש בדימויים מפורשים ופיגורטיביים (ומצליחות גם להימכר היטב). השימוש הלא-שגרתי בדפוסים ובאיורים מבטא את אמונתו של פשה כי הדימוי הוא אמצעי הביטוי הראוי והמתאים ביותר לרוח התקופה, ממנו יכולה לצמוח התחדשות אמיתית בתחום העיצוב.
סדרת הכורסאות המרופדות שנקראת "החברים" ("Gli "Amici באיטלקית) מורכבת מיחידות שונות הצבועות בצבעים בהירים ומוצגות במקבצים/חבורות של מספר דמויות/כורסאות, עליהן מצוירים תווי פנים של חיות ואנשים. פשה מציע לצופה חוויה חושית חזקה ומטלטלת כאשר הוא ממקם את "החברים" בתוך חללים מסחריים המציגים רהיטים מהוקצעים ויקרים המיועדים לטעם האיטלקי השמרני. בחללים האלה, בין שולחנות קפה משיש וספות מעור עגל רך, נראים "החברים" פרועים, יצריים, כמעט נאיביים. אורחים זרים ולא קרואים למסיבה מודרניסטית שנמשכת כבר יותר ממאה שנה.
הכורסאות של פשה אינן מתברגות בקלות לתוך קטגוריות קיימות. הן מתמקמות בתווך בין תחומים ובין הגדרות – בין עיצוב לילדים העושה שימוש בדמויות אנושיות ובדמויות מעולם החי שעברו סגנוּן והגדלה, לבין פריט אספנים המיועד להיות מוצג בסלון רחב ידיים ומעוצב. בין פריט תעשייתי המיוצר בסדרה המונית, לבין החותם החד פעמי שמותירה בו היד האנושית דרך משיכות המכחול והצביעה האקספרסיבית. בין הגבולות המלאכותיים המפרידים בינינו לבין החיות, בין מה שנחשב אנושי לבין מה שנחשב חייתי.
מעבר לפריעת וטשטוש הגבולות והצבת אתגר אמיתי למוסכמות הטעם הטוב, אפשר לראות בסדרת "החברים" גם מהלך ביקורתי בו חיות (דמיוניות) ניצבות ומתבוננות בתוצרים מעובדים של חיות אחרות (אמיתיות). "החברים" מתפקדים כצופים אילמים המתבוננים בחבריהם לשעבר שהפכו לכורסאות ברצלונה של מיס ון דה רו, או לשז-לונג של לה קורביזיה, מזכירים לנו כי גם תעשיית הריהוט כרוכה באכזריות וניצול של בעלי חיים ומשאבי טבע.
סדרה נוספת מציגה ספות וכורסאות מרופדות המעוטרות בדימויים צילומיים קיטשיים וריאליסטיים של מפלים מפכים ופסגות מושלגות. פשה מאמין כי הדימוי הוא הדרך הנכונה ביותר לבטא את שינויי האקלים של התקופה אך מציין בצער כי רוב הארכיטקטים והמעצבים נשרכים מאחור ואינם מזהים את ההזדמנות הטמונה בדימוי. רוב הארכיטקטים והמעצבים מעדיפים להמשיך ולבטא את היצירתיות שלהם דרך צורות גיאומטריות מופשטות.
מעניין. בעיקר ההתייחסות שלך לכך שהרהיטים משלבים ביקורת כלפי אכזריות של בעלי חיים וניצול.
מעבר לזה, כיף להכיר מעצבים חדשים בכלל ואת פשה במיוחד, כאלה שהם בעלי אג'נדה חברתית תמיד עושה לי את זה.
מעבר לכן שהרהיטים שונים, מקסימים, מרעננים בנוף, וכייף להתוודע. שאלה בקשר לפן הביקורתי של העבודה, האם ידוע שלכך התכוון המשורר/ מעצב? או האם זו היא פרשנות שלך לפרוייקט?
הכורסאות של המפלים וההרים מופרכות ועם זאת מלאות בחן עם הנסיון הסמי ילדותי שלהן להכניס את החוץ פנימה. ואני אפילו יכולה לדמיין שאם היה לי בית רחב ידיים הייתי שוקלת להכניס אחת כזאת הביתה, עם טוויסט. אבל את החיות האלה?! מעבר לקונפסט, מישהו ממש קונה לצרכי ישיבה והסבה?
ליותם וחן – שמחה שמצאתם עניין בסדרת "החברים" של פשה. אני מוצאת אותה מרתקת ומעוררת מחשבה מאז שראיתי אותה לראשונה לפני כחודשיים. הפוסט הזה מרכז מחשבות, רעיונות והצעות ראשונות לפענוח הסדרה, ומבוסס על התבוננות באובייקטים וניסיון לחשוב עליהם בקונטקסט בו הם מוצגים.
לשאלתה של חן – ההערה על הפן הביקורתי של העבודה היא פרשנות שלי ונובעת מתפיסת עולם הרואה בשימוש בבעלי חיים בכל תעשייה שהיא – מבשר מעובד ועד נעליים וספות – ניצול ואכזריות. בהרצאה שנתן פשה בארץ לפני כחודשיים הוא התייחס בקצרה לסדרות החדשות ובעיקר לאופן בו הן מתקבלות ולא הציע הסבר של ממש למהלך. מאחר והסדרות חדשות ומעט נכתב עליהן עד כה אחד המפתחות להבנתן הוא ההתייחסות של פשה לפוטנציאל שטמון בדימוי.
ולטליה – תשמחי לדעת כי הרהיטים נמכרים היטב. מעצב ותיק ומוערך כמו פשה אכן יכול להרשות לעצמו חופש פעולה יצירתי מבלי לזכות בכתף קרה מצרכני ואספני העיצוב.
להערכתי הכוח האמיתי של כורסאות "החברים" מתקיים רק במרחב ובמיוחד בחללי התצוגה המסחריים או הגלריסטיים בהם הן נפגשות עם אובייקטים אחרים.
פוסט מאוד מעניין.
אגב, הסמל של מריטליה http://www.meritalia.it
לא דומה מידי לזה של הרמן מילר?! http://www.hermanmiller.com
בהמשך לניב – דומה באופן חשוד! אחלה פוסט.