מירב פרץ

כבר עבר לא מעט זמן מאז שפרסמתי את הפוסט האחרון שלי. זה לא שלא רציתי לכתוב. רציתי. אפילו היו לי נושאים. אבל בכל פעם מחדש התעוררתי בבוקר, הכנתי קפה והכנסתי הביתה את העיתון ואז המציאות הוטחה בפניי בכל הכוח והאלימות שלה וגרמה לנושאים שלי להיראות חיוורים ודהויים ובעיקר לא רלבנטיים.

רציתי לכתוב על מסע הפרסום לשמפו לשיער מתוצרת Crema שנמרח על קיר שלם ברחוב דיזנגוף. תקריב על פנים של אישה שממלא את הפריים ומעליו מופיעה הסיסמה – "כשהשיער מסתדר טוב, כל היום טוב". באמת? חשבתי לעצמי תוך כדי נהיגה. הלוואי שזה היה כל כך פשוט כמו שהפרסומת המעליבה הזו מנסה למכור לנו. האם באמת מספיק לאישה לסדר את השיער בבוקר בצורה מוצלחת כדי שיהיה לה יום טוב?

באותו יום עברה בתל אביב הצעדה למען שחרור גלעד שליט. חשבתי על אביבה שליט ועל כל שאר הנשים שצועדות באותו יום תחת השמש הקיצית הקופחת. חשבתי על השיער שלהן מתחת לכובעי המצחייה שחולקו לצועדים. ידעתי שהפרסומת טועה.

אתמול בערב צפיתי בטלוויזיה והתעצבנתי שוב ממסע הפרסום החדש של מקדונלד'ס, שמציג מעין מכלאה של דוגמניות בה שולט מעצב אופנה רודן עם מבטא צרפתי מוגזם. קלגס האופנה מהלך אימים על נתינותיו, סופר להן קלוריות ועולב בהן על תאבונן הבריא. פרסומת ההמשך מסתיימת בכך שהדוגמניות נשכבות על מכסה המנוע של מכונית אדומה לשביעות רצונו של המעצב. הוא מכריז בסיפוק כי "עם מכונית יפה ונשים יפות הוא נשאר בתל אביב".

רציתי לכתוב על היחס לאנשים כאל אובייקטים אבל אז שודרה מהדורת חדשות ובה הציגו את התמונות שהעלתה החיילת עדן אברג'יל לפייסבוק ובהן היא מצולמת לצד פלסטינים כפותים שעיניהם מכוסות. כל כך קשה לראות את התמונות ויותר מכך קשה לקרוא את התגובות שלה ושל חברותיה. באחת מהן תוהה אברג'יל האם גם לפלסטיני המצולם יש חשבון פייסבוק ואם כן אולי היא יכולה לעשות לו tag.

התמונות לא חריגות ורבים ששירתו בשטחים טוענים כי זו השגרה של הכיבוש. בכל זאת, המפגש הבלתי אפשרי בין התמונות לבין הפלטפורמה החברתית האינפנטילית, חושף את הפער העצום בין המציאות של המשתמשים לבין התפיסה האמריקאית את ה"משתמשים". בכל מקרה, הפונקצייה של "לייק" מעולם לא נראתה כל כך שטחית ומעוותת.

והבוקר כבר לא יכולתי יותר. הרמתי את עיתון הארץ מהרצפה והכותרת זעקה כי תנועת "אם תרצו" מאיימת על נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון כי אם לא תפטר מרצים שמאלנים הם יבריחו את התורמים. עכשיו כבר לא רציתי לכתוב על אף פרסומת, כסא, לוגו או גוף תאורה מעניין. כבר באמת לא היה טעם. רציתי רק לחלוק זיכרון קטן מבית הספר התיכון.

הייתי תלמידה בכיתה ט' בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים כשהמורה שלנו לספרות, עליזה מנדל, נכנסה לכיתה והכריזה על תחרות כתיבת חיבורים. עליזה הקריאה מהדף את הנושא  לאותה שנה – "חמש עשרה שנה לאיחוד ירושלים". היא קיפלה את הדף בשקט ואמרה משהו כמו "אולי נכון יותר לומר: חמש עשרה שנה לכיבוש חלקה המזרחי של ירושלים". אני לא חושבת שכולם שמעו, או הקשיבו, אבל אני יודעת שלעולם לא אשכח את הרגע בו הבנתי שאפשר וצריך להתבונן במציאות בכל מיני דרכים ולא בהכרח בדרך היחידה אותה הכרתי עד אותו רגע. זה היה רגע בו מסיכה הוסרה מעל פני השטח של הדברים. הם מעולם לא חזרו להיות אותו דבר עבורי.

☼ עוד מאת מירב פרץ ← על אדונים ושרתים