יונתן אסולין

אני נמצא כעת בסין, היכן שהאינטרנט מצונזר והאוכל בלתי צפוי בטעמיו. אך יותר מכל בולט לעין ואולי גם בגלל מהות הנסיעה, אלו הם תנאי העבודה ויותר מכך האנשים המבצעים אותה.

כביכול זהו התגשמות החזון המערבי על אופניי ייצור, הפקה של מוצרים הנמצאים בפרסומות על ידי אנשים עם כפפות אצבע. מוצרים המייצגים את פאר הטכנולוגיה מיוצרים על ידי אנשים הגרים וחיים בתחומי המפעל, ביום חובשים חלוקים, מסיכות וכפפות לבנות ובערב ממשיכים לדירת חדר שממול. הניגוד בין אנשים הגרים בדירות שיכונים עם כבסים מתנפנפים לבין הייצור הסופר מתוחכם של סריקת מוצרים ברנטגן והלחמות בטכנולוגייות על הוא כה חריף. ונוספת על כך העובדה שכל זה מתבצע על ידי אנשים שטווח גילאיהם הוא בין 18 ל 25. מדהימה העובדה שלא ניתן לעבור ליד שירותי העובדים שלא לדבר כלל על להיכנס אליהם ומאידך כל מה שיוצא מתחומי המפעל עומד בכל תקן אפשרי, אירופאי או אמריקאי. הבדל נוסף שצץ ועולה הוא בין הדימוי הנמצא בזיכרון של סדנאות ייזע לבין מקום עם מיזוג, שאמנם נסגר ב 17:00 אך יחד עם זאת גם כל העובדים עוזבים שעה אח"כ ומי שנשאר הם בעיקר המהנדסים. הדברים כאן אינם כה חד משמעיים, כן עבודה מונוטונית וכן תחושה כמעט צבאית עם מסדרי עובדים בכניסה לחדרי הרכבה ומאידך בני 18 שצוחקים על הממונה שלהם שניה אחרי. אווירה של טירונות ובאותה משכורת.

נקודה נוספת הבולטת לעין הינה כמות הידיים הנוגעות ומרכיבות, רואות ובודקות כל מוצר. לרב אנו כצרכנים רואים ורוכשים מוצר סופי, כמעצבים אנו חשופים לעוד כמה פנים ושלבים בתהליך. אך כאן לראשונה יצא לי לסגור את המעגל מן הרעיון דרך הסקיצות, המודלים, הייצור, ההרכבה ולבסוף האריזה. וכמות האנשים שאותו מוצר יחיד עובר הינה אינסופית. מן הבחור ליד מכונת ההזרקה לזה שאוסף את היחידות לזו שמנקה אותן לזו שממיינת לזו שמניחה על מגש לזה ששם את ה PCB לזו ששמה ברגים לזה שמבריג לזה ששם את המסך לזו ששמה את הכיסוי לזה שמרכיב לזה שבודק לזו ששוב מנקה לזו ששמה בניילון לזה שסוגר את הניילון לזה ששם באריזה ועוד לא דיברנו על השם של נהג המשאית.

ישנה אשליה מתוקה שאני כצרכן הינו התחנה הסופית של המוצר אבל אני זה שפשוט הוא נתקע אצלו הכי הרבה זמן.

☼ עוד מאת יונתן אסולין ← אנטייטלד: הסיפור הסודי