"אם משהו צריך להשאר בזכרון, הוא חייב להיות צרוב בתוכו"
פרידריך ניטשה.
היכן מאוחסן הזיכרון? האם יש מקום פיזי אליו אפשר ללכת ולגעת פיזית בזכרון?
אני ניגשת במוחי למקום בו מאוחסנת ילדותי, הבית שגדלתי בו. מנסה להיזכר בפרטים, לצרוב אותם בזכרוני. אני מחפשת אחר עדות ממשית לקיומו – תמונה, תדפיס. הוכחה פיזית. משננת את הפרטים פעם אחר פעם, כמו מספרת אותו סיפור שוב ושוב.
מה יקרה אם באמת אעשה את הפעולות האלה, פיזית, בחומר? הסתירה בין השפה והחומר היא גדולה: לצרוב משהו במוח הוא לזכור אותו, בעוד לצרוב משהו בחומר הוא לשכוח, למחוק את קיומו.
אינטגליו* הוא לחרוט דימוי, זיכרון אם תרצו, לתוך חפץ קונקרטי. לרשום דימוי על פלטת מתכת, ולצרוב אותה בחומצה. החומצה אוכלת את הדימוי, מטמיעה אותו בחומר בדומה לדרך שבה אנו מטמיעים זכרון במוחנו. לצרוב את הדימוי יותר מדי זמן זה מסוכן – החומצה ממשיכה לאכול את הזיכרון עד שלא נותר ממנו דבר. לא נותר יותר חומר, לא נותר יותר זכרון. אותה סתירה קיימת גם כשמדפיסים את האינטגליו. במקום להיות הוכחה, עם כל הדפסה המתכת נשחקת והזכרון משתטח, נהיה יותר ויותר עמום. ככל שנדפיס יותר, ננסה לשנן את פרטי הזכרון יותר, כך הוא יהיה עמום יותר. באשר לספר סיפור שוב ושוב (כמו שאני עושים פעמים רבות על מנת לא לשכוח), גם כאן ההיפך הוא הנכון כשזה מגיע לחומר. ציור חוזר של הדימוי וצריבה מחודשת במתכת תהפוך אותו למופשט יותר וברור פחות.
שלוש פלטות, שלושה דימויים של בית ילדותי. אחד נצרב שוב ושוב בחומצה, השני צויר שוב שוב על אותה פלטת מתכת, והשלישי הודפס שוב ושוב. תהליך של זיכרון.
*אינטגליו – שם כולל לדפוס שקע
מקסים,
ונוגע ללב.
רונית, את מרגשת.
מחשבות ומעשים שהופכים לי את הבטן ותמיד גורמים לי לחשוב.
תודה.
עמוק ומעניין. תודה. לתומי חשבתי שמעשה העיצוב בחומר – בשונה מהצילום (ע"ע בארת) – מצטרף לרצף המסדיר של הזיכרון האישי כנוסטלגיה ולא מכחיד אותו.
מקסים. יש במעשה שלך משהו שלתחושתי דווקא הולך עם הטבע של הזיכרון האנושי. כל הזכרות שלנו הרי משנה משהו בסיפור המקורי. יש הטוענים לפיכך שחולי אמנזיה הם בעלי זיכרון טהור, הכי קרוב למציאות. מאחר והם לא יכולים להיזכר, אבדה להם הדרך אל הזיכרון, ולכן הם לא יכולים לשנות את הזיכרון בכל פעולה של הזכרות.
העמימות שאת מייצרת בכל צריבה מחודשת נוגעת בפעולת ההזכרות ובתכונות החמקמות של הזיכרון בצורה שבאמת עובדת על הבטן חזק…מרגש
דותן – בארת' רואה את הצילום, ההדפס של התמונה בעצם, כעדות שמשהו באמת קרה (this-has-been), בעוד בעצם במעשה ההדפסה של פלטת המתכת מתרחש דבר הפוך, העדות נמחקת. האמת שבארת' וקמרה לוסידה היו נקודת ההתחלה שלי במחשבה על הפרויקט הזה…
מאיה – אכן זיכרון הוא תהליך אינסופי. כל פעם שאנחנו "חוזרים לבקר" זיכרון הוא משתנה בהתאם לדימוי העצמי העכשוי שלנו. לכן העבודה הזו היא בעצם על תהליך, ולא כיוונתי לאיזושהי תוצאה סופית.
תודה על כל התגובות! תמיד מעניינת אותי החויה שהצופה עובר מול העבודות שלי, הכיוונים השונים שכל אחד לוקח אליהם.
רונית, ב'מחשבות על הצילום' בארת מגדיר את הצילום כהיפוכו של הזיכרון דווקא בשל אותה איכות שציינת (כך זה היה!). עיון בתצלום שנלקח לפני זמן רב ושמעולם לא ידעת על קיומו כמוה כמעשה כישוף: הזיכרון האישי מטשטש את המראות במרוצת השנים, מעגל פינות, מייפה, בורא מחדש את המציאות שהייתה, בעוד תצלום ישן עלול להתפרץ לתוך ההווה באלימות כמצהיר 'כך זה היה', ועכשיו לך תתווכח אתו. ה'עדות' הגלומה בצילום כזה אינה מתיישבת עם הרצף המסדיר והמדחיק של הזיכרון האישי, אלא פורעת אותו. זו הסיבה ש'מחיקת' העדות שלך הזכירה לי את הצילום. אבל בקריאה אישית שלי יש בעבודת הצריבה שלך עקבות של אותו זיכרון אישי מסדיר, שהם בפני עצמם 'עדות', קצת מומרת אבל עדיין עדות.
כל כך יפים הימני והאמצעי. את השמאלי לא הבנתי – זה תצלום אויר? והמחשבה מרתקת. וגם איך זה קורה שבשמאלי הדימוי עובר מפוזיטיב לנגטיב?
דותן, אכן יש משהו בדבריך.
ואבנר, תודה. השמאלי הוא תצלום לוין מגוגל של איזור הבית (מה שמקבלים כשכותבים את הכתובת). יש גם משהו מעניין בלקחת דימוי גוגל דיגיטלי ולהפוך אותו לתחריט אנלוגי – בדיוק ההיפך ממה שבדרך כלל עושים היום.
הפוזטיב שהופך לנגטיב נוצר כי הפלטה נצרבה כל כך הרבה, שלדיו לא היה במה להתפס (קשור לתהליך ההדפס, פרטים לא רלוונטים).
אני מצרפת תמונה של הפלטה הזו בתחילת ובסוף התהליך, להבהרה של מה קורה שם
[img]http://untitled.org.il/wp-content/uploads/2011/12/buildplates.jpg[/img]
תודה! מדהים.