הייתי חמישה ימים בלונדון ויש הוכחות מצולמות (כמעט) לכל רגע.
לא בקרתי בלונדון כבר קרוב ל-12 שנים ואחד הדברים שממש השתנו הוא כמות המצלמות במעגל סגור המפוזרות בעיר. מדובר במדינה הכי מרושתת במצלמות בעולם (4.2 מיליון, מצלמה על כל 14 תושבים וזה הולך להיות מוכפל בשנים הקרובות).
ספרתי, באוטובוס קומותיים אדום, 8 מצלמות ומסך אחד. מעולם לא ראיתי את עצמי מכל כל הרבה זוויות שונות.
על רציף הרכבת יש מצלמה כל מטר וחצי. גם בתוך הקרונות יש מצלמות כמובן. וברחובות, ובצמתים, וזה עוד לפני שדברנו על מכשירי הכספומט והחנויות והבנקים והבתים הפרטיים… אני לא רוצה להכנס לדיון על "האח הגדול" והחדירה לפרטיות, ומה זה אומר מבחינה חברתית/פוליטית וכו' כי על זה נאמר כבר הכל. מה שאותי הטריד היא המחשבה על כמויות החומרים המצולמים ונאגרים מדי יום, כמה סיפורים של העיר האנרגטית הזאת מונצחים בכל רגע נתון – כמה פרידות של זוגות מאוהבים בתחנת הרכבת, כמה ילדים קטנים שבדיוק ברח להם הבלון מהיד, כמה מפגשים מקריים ברחוב עם דמויות מהעבר, כמה אנשים שבדיוק דרכו על חרא של כלב וקיללו, כמה זקנות שנתקלו במדרגה ונפלו ואף אחד לא עזר להן לקום, כמה צעירים שחיכו לדייט שלא הגיע אף פעם וכמה רגעים באנליים לחלוטין ששום דבר מיוחד לא קרה בהם לכאורה.
האמנית מאנו לוקש גילתה שבבריטניה קיים חוק לפיו יכול אדם לבקש במכתב (ובתוספת 10 פאונד) קבלת חומר שצולם על ידי ממ"ס (מצלמה במעגל סגור) בו הוא מופיע. היא עשתה מזה פיצ'ר של חמישים דקות, סרט מדע בדיוני, המבוסס כולו על צילומים מממ"ס. זה לקח לה ארבע שנים – במהלכן ביימה את עצמה במקומות שונים בלונדון, ולאחר מכן שלחה מאות מכתבים לקבלת החומרים. פניהם של אנשים אחרים המופיעים בצילומים מוסתרות על ידי עיגולים שחורים ומכאן שמו של הסרט Faceless.
תופעה אחרת ומענינת נקראת ccv sniffing – בעזרת סורק תדרים שניתן לרכישה בכמה עשרות דולרים, ניתן לשוטט ברחובות ולקלוט (ואף להקליט) את הצילומים ממצלמות באזור. הנה גישה (קצת פחות חוקית) לחומרים המסקרנים האלה ולאפשרות ליצירה אינסופית של סרטים חדשים.
כל התופעה כבר לא ממש חדשה ומצטרפת לכל מה שקורה באינטרנט וליצירות כמו Thru you של קותימן, ל- Google view שמשמש מקור לעבודה של לא מעט יצירות אמנות, ולכל תרבות המאשאפ והמיקסינג. מבחינתי הכל חוזר לדושאמפ ולרדי מייד, רק שמייבש הבקבוקים הפך לקובץ דיגיטלי.
לפני כמה ימים הייתי בהרצאה של האמנית jill Magid. בין היתר היא סיפרה על אחת העבודות שלה evidence locker. היא ביקרה בליברפול במשך חודש ימים ובכל יום ביקשה מהמשטרה את תיעוד מצלמות המעקב שצילמו אותה. את הבקשות היא כתבה כמכתבי אהבה ובכל יום היא לבשה מעיל אדום. העבודה מתארת את היחסים של האמנית עם המשטרה ועם העיר. הקשר שלה עם השוטרים התחזק כל יום, כך שבימים האחרונים היא אף ביקשה מהם להוליך אותה ברחובות העיר באמצעות אוזניה כשהיא בעיניים עצומות.
באתר שלה היא מציעה לשלוח כל יום למשך חודש (לכל מי שמעוניין) את המכתבים ואת הפוטג' של מצלמות המעקב.
http://www.evidencelocker.net/story.php
תודה ענת, ממש מעניין.
אני כאן בלונדון כבר כמה חודשים ובהתחלה ממש הייתי שם לב למצלמות, ולשלטים שמודיעים על איזור מצלמות, אבל לאט לאט זה פשוט נהיה חלק מהנוף היום יומי, היתה לי אפילו הרגשה קצת בטוחה מכל העניין. לפני שבועיים פרצו לי לדירה, הייתי בטוח שעכשיו הכל ישתלם, שימצאו את הפורץ מייד, או לפחות משהו או מישהו יקלט במצלמות שמוצבות בכל השכונה, אבל התיק נסגר כעבור שבוע…..
בתערוכת הסיום של CSM שנסגרה בשבוע שעבר הציג מאייר שמייצר פריסות של חפצים מנייר בגודל A4 כדי שיהיו נגישים לכל אדם בעל מדפסת. מצרף דגם של ממ"ס.
[img]http://untitled.org.il/wp-content/uploads/2011/07/ctv.jpg[/img]
תודה על התגובות.
ניר – תודה על הלינק לפרויקט, נראה מענין מאוד, חבל שלא הייתי בהרצאה…מזל שיש אינטרנט…
נדב- גם החברים שלי בלונדון שחיים שם כבר כמה שנים לא ממש התרגשו מענין המצלמות ובכלל נראה שרוב הלונדנים כבר התרגלו לענין ושכחו מקיומן. כולם גם יודעים שרמת הפשיעה לא ירדה באמת ולכן לא מפתיע אותי שאת הפורץ שלך לא תפסו בסוף. נראה לי שמרוב שיש מצלמות וחומרים, זה לוקח בטח כל כל הרבה זמן ומאמץ לאתר את הרגע המצולם הקריטי (וגם אז, מה כבר תעשה עם התמונה של הפורץ?) שזה פשוט לא שווה את זה מבחינת המשטרה.
ולגבי הדגם של המצלמה – נראה לי שאבנה כאלה מלא ואפזר בכל פינה כדי שנתחיל כבר להתרגל כי נראה לי שלשם אנחנו הולכים…
אמנית נוספת שעוסקת בתחום הזה היא ג'יל מאגיד המצויינת. היא מפתחת מערכות יחסים שלמות עם השוטרים שעוקבים אחריה. הנה דוגמה אחת:
"Trust" by Jill Magid from Urban Video Project on Vimeo.
תציצי באתר שלה
[img]http://untitled.org.il/wp-content/uploads/2012/01/379547_10150468850056993_706156992_9013118_903029865_n.jpg[/img]
ניו יורק.
צילום : אתי גריפל