מורן שוב

עד לפני 20 שניות (וחמישה ימים) חשבתי שאכתוב על העניין הבא:
אתם מכירים את האנשים שמזמינים מכם עבודה ואתם שואלים "למתי צריך את זה"?, והם אומרים: "לאתמול"? עם אנשים כאלה אני לא מתעסקת.

אבל בבת אחת, לפני 40 שניות, שלוש שורות וחמישה ימים (חמישה ימים כי שבת היום, ובעוד שש שעות אני טסה לשבועיים, ושולחת את הטקסט שלי מראש. כלומר בכל זאת משהו שהוא כמו אתמול. כלומר שבכל זאת ביני לבין עצמי, "אתמול" כזה, אני מרשה), אז בבת אחת כשמתחתי לייבוש סדין גומי גדול, חזרה אלי התמונה הבאה: כיתה ד', חצר בית הספר, השעה השביעית, מן הכיתות נשמעים רחשים והדי קולות של מורָה. כבר קיץ, כמעט חם, המורה שלנו לא הגיעה, ועד שתגיע ההסעה, אנחנו משחקות גומי, על הבמה המרוצפת אריחי בטון שברחבת הכורכר הגדולה. אני עם יד אחת שבורה מלפני שבועיים (וכשלושים שנה) ועכשיו תורי וכבר גרון-רגל-דום. מלבדי שלוש בנות עומדות על הבמה, מעלות ומותחות את הגומי לגרון. הייתי די אלופה ועמדתי לשבור שיא עונָה.
ולמי שלא שיחק או לא זוכר או מעולם ידע – אתאר בקצרה: ילדה אחת קופצת בגומי המתוח בין לפחות שתי ילדות, או שלוש, או ארבע. המשחק מתחיל כשהגומי בגובה הקרסוליים, ואם את מצליחה, הגומי בין הבנות עולה קומה – לברכיים, למותניים, לחזה, מתחת לבתי השחי ואם צלחת את כל הקומות, יעלה הגומי לגרון. וכל סיבוב כזה חוזר על עצמו בכמה דרגות קושי – אַת מתחילה בקפיצה פשוטה בשתי רגליים, ועם הַשְלָמַת כל הקומות אַת עוברת לקפיצה בשתי רגליים אבל בדום (כל ניתור, ייצוב, תזוזת רגליים אחרי הנחיתה, פוסל אותך), וכשאת צולחת את זה אַת מתחילה שוב בגובה קרסוליים על רגל אחת, ואם הסיבוב הזה עלה בהצלחה, את עוברת לרגל דום. ושיא השיאים של דרגות הקושי – זה גרון-רגל-דום.

ועוד מעט שתיים בצהרים, ועוד מעט תגיע ההסעה, ואני בדרך לשבור שיא, ואני עם יד שמאל שבורה (שבועיים קודם נסעתי על אופניים עם ידיים מושטות לצדדים בדרך להמריא, ונפלתי), ובגרון-רגל-דום אני אמורה לקפוץ על רגל אחת גבוה מעבר לגומי, מעבר לכל שיא, ולנחות בצדו השני מבלי לנתר ולו בקטנה לייצוב, וכף רגלי מתאמצת בדום, ויציבותי מסתחררת, ושיווי משקלי אובד, ושמאלי בחופשת מחלה, ואני מתהפכת, ונופלת דום, וימנית שלי מתפתלת ביני לבין בטון הבמה.
וכך נשברה לי היד השנייה.
כיתה ד'. גומי. גרון-רגל-דום. זה היה הדֶד-ליין שלי.

☼ עוד מאת מורן שוב ← רוטינה. סרט אימה