הדבר הראשון שעולה לי לראש כשמדברים על לימודים הוא העיפרון הצהוב.
ניסיתי להרהר בו קצת ונזכרתי בתחושה הצורמת של המתכת של המחק בין השיניים. בטעם שלו. בהרגשה על הלשון של שכבת הצבע מעל העץ, העץ הרך. בנגיסה שמפרקת ומפרידה מעט בין השניים, בטעם של העופרת, בריח שלו כשהוא מחודד וכשלא, בריח של המחק ובאינספור הפעמים שהשפיץ נכנס לי לאחת האצבעות.
אבל למרות השנים הרבות בחברתו, הבנתי שהדבר הכי חזק הוא שפעם מרים, שהיתה חברה שלי לפני שהלכה לארגן את החיים לאנשים חולים ולקרוא בקלפים, היא שאלה אותי כשהיינו חיילות; "חשבת פעם על איך העופרת נכנסת לתוך העיפרון?" יש דברים שהייתי רוצה שישארו מסתוריים, ואני לא רוצה לחפש אותם בגוגל, כמו זה. אני לא רוצה לדעת (ולא רוצה מכאוב) שזה פשוט.
(אחרי שהבנתי חיפשתי עיפרון מתאים לצילום ומצאתי אותו. אני לא יודעת מתי חרטתי עליו ואם זו אני בכלל).
עינתי אומנם פרסמתי בפייסבוק אבל אשאל גם כאן, אז איך באמת מכניסים את העופרת לעיפרון? ואיך זה שעדיין יש שאלות שלא מצאתי להן תשובות? ומה זה אומר כשמצטטים אותך בפוסט..
את באמת רוצה לדעת? לא יותר נעים לחיות עם הפלא?
וזה אומר ששורשייך נטועים עמוק בליבי.
עינצ'.אני פשוט אוהבת איך שהמילים מתגלגלות לך ומוצאות את מקומן הכל כך הגיוני בתוך סבך היומיומיות.את כזאת נהדרת! שולחת לך נשיקה והמון אהבה.נעמי
אם בכל זאת בא לכן לדעת:
http://www.youtube.com/watch?v=Zsnw98aTWOM
יואו טל תודה רבה! ואפילו היה הסבר לגבי עפרונות צבעוניים שזה ממש חומר למתקדמים!.
מודה שחלק מהמסתורין בחיי התפוגג לבלי שוב, אכן כאב…
נעמיצ' – להגיד שהמילים מתגלגלות לי ולהתנסח כמוך זה בדיוק מה שאת אומרת, כלומר בתוך הניסוח שלך קיים תוכן דברייך מתוקתי. תודה!
טל – כמעט, כמעט התפתתי, אך דבקתי בשליחות של קדושת המיסתורין. תודה על האפשרות, חלון ההצצה.
ומרים, כנראה שכששאלת אותי באמת רצית תשובה… אני פשוט שמחתי ששאלת.
ממש יפה. ותודה גם לטל – אני לא יכלתי להתאפק.
אני בשוק! בחיים לא הייתי חושבת שככה עושים עפרונות! :) אני מתה על סרטי "איך עושים דברים" כאלה, תודה טל.
ותודה עינת, מחשבה / מעשה מקסימים. לי יש חתיכת עופרת שעדיין נמצאת במרכז היד מריב עם קרן השותפה לשולחן בכיתה א'.
הי עינת
מקסים הצילום מקסים איך שהמילים שלך נגעו בעיפרון.
ממש פילוסופיה ואני החומרית היתי חיבת לראות את הסירטון. לא אגלה לך את הסוף………
נשיקות ודש
גם אני עמדתי בפני אותה דילמה כסיפרו לי שאפשר לדעת מה יצא ראשון כשאפתח את אריזת הקסאטה- שוקולד או וניל.
משכתי קצת את העניין אך בסוף נשברתי
טל, אתה יודע שעכשיו הם כותבים על העטיפה?! אין להם אלוהים.
לא יכול להיות
את צוחקת אותי
אני מזמינה אותך לרכוש מחר קסטה. ה-XL. צלם ושלח.
מה זה את מכניסה למשוואה עכשיו את הXL?
אני התכוונתי לסטנדרט.
בכל מקרה אבדוק את העניין ואחזור אליכם
זה גם בקסטה המרובעת וגם בעגולה? אני חשבתי שזה לפי הצילום וכל פעם כשהחלטתי לבדוק זה היה שניה מאוחר מדי: הנייר המכווץ נמסר לידי ואחד מילדיי (או אני) שקע בשמחה/אכזבה – תלוי בצד שצץ.
הוי חופש המידע.
יפיפה
[img]http://untitled.org.il/wp-content/uploads/2011/11/photo1.JPG[/img]
[img]http://untitled.org.il/wp-content/uploads/2011/11/photo2.JPG[/img]
טליה – גדול.
אני לא מאמין!!!
אבדה התמימות לעולמים
וואו. טליה, כמו מנהיגה אמיתית פנית אל חובת ההוכחה, דבר המעביר אותנו לשלב הבא והוא לקחת החלטה (של צלם) ולבחור ממה להתחיל. ממה שאוהבים או ממה שפחות? ותוך כדי כך לבחון את השאלה מחדש בכל פעם, האם אותו אני אוהב יותר? באמת? למה בעצם?
יכול להיות שאנחנו צריכים לצאת בעצומה של צרכנים לבטל את הכיתוב ולהחזיר לנו את התמימות ואת אי הוודאות.
אבל אינדיד, הייתי חייבת להביא ראיות מהשטח.