בנות האינסטגרם. המחיקות נוספו כרבע שעה לאחר עליית הפוסט, וכנראה שימשיכו בימים הקרובים, קל לנחש מדוע
לאחרונה אני אוסף אותן, בנות שמצלמות את עצמן ומעלות לאינסטגרם. הן נפוצות, ובכל יום מצטרפות לאלבום כמה תמונות חדשות. תמונה רשאית להיאצר באוסף רק אם הבחורה מצולמת לבדה, על ידי עצמה, מעין רגע של אינטימיות. אפשר לחלק את התמונות לכמה קטגוריות מרכזיות, או כמה טאגים שכיחים כגון צילום פנים, צילום חצי גוף מול מראה, צילום במיטה, צילום בחיוך או צילום רציני.
אני מודה שהמניעים הראשוניים שלי היו לגלגניים או ביקורתיים, אבל יכול לומר בלב שלם שמהר מאד זה התחלף בתחושות אחרות. אני אוסף כי אני לא לגמרי מבין את הפעולה שלהן, וזה מסקרן אותי. יותר משהפעולה מסקרנת, אני נהנה להראות למכרים שונים את האוסף ולבקש הסבר.
שמתי לב שאף תשובה כמעט לא חזרה פעמיים. לכל אחד יש הסבר אחר, ותמיד בעיני הפרשן זהו ההסבר היחיד לכל התופעה. יש אנשים שמדברים על הבנות המצלמות בעוינות, אחרים דווקא מגלים הבנה. בעיני חלק מהפרשנים הבנות האלה מאוהבות בעצמן ורוצות להשוויץ, אחרים מדברים דווקא על צורך באישור על ידי איסוף לייקים ותגובות אוהדות. דבר אחד משותף לכל האנשים שאני מראה להם – כשמגיעים לתמונה של מצולמת שהיא מכרה של שנינו תמיד יחזור המשפט: "אם היא תדע שאתה עושה את זה היא תרצח אותך".
וזה מה שמתסכל באוסף ההולך ונבנה הזה. אני חולם לעשות ממנו תערוכה, אבל יודע שזה בחיים לא יקרה. הן יעלבו, הן יכעסו, הן יתבעו, הן יטביעו. העזתי להראות את האוסף שלי לידידה שאספתי כמה תמונות שלה. למזלי המכשיר רק נסדק ולא נהרס (מישהו מכיר טכנאי אייפון אמין?). זה מתסכל, הצנזורה המובנת מאליה. הן בעצמן צילמו, הן בעצמן העלו אל הענן הגדול ושיתפו עם כולם (כמעט אף אחד מהחשבונות של המצלומות אינו פרטי). רק אצרתי! רק אצרתי..
הערה זריזה לכל הקופצים בכעס עם השאלה "אבל למה רק בנות?#@": זה נכון, גם בנים עושים את זה. הרבה פחות (ואני יכול לשפוט רק לפי הפיד שלי) והם מצטלמים לרוב עם פרצופים רציניים פחות. אני בעניין של הצילומים חדורי הרצינות התהומית. אם מישהו מתעצבן מההפרדה, הוא מוזמן להקים אוסף משלו ולשתף. או לגדף! גם זו אפשרות.
פחדנוביץ׳ לי לא הראית! אגב, היוזר שלי פרטי, והכי לא אכפת לי:)
אחלה אוסף
שני דברים++
1. זה נורא מעניין ומסקרן אותי יותר לראות את הצילומים אחרי שהצבעת וזיהית פה את התופעה שאני בכלל לא מכירה, כי אין לי אינסטגרם.
2. בעצם העניין המוזר בעיני הוא השיתוף, כי צילום עצמי ככלי לבחינה וכמו כל פורטרט עצמי הוא עניין מורכב אך מקובל. ואז עולות לי שתי מחשבות שוב: א. האינסטגרם מאפשר לכל אחד להיות "צלם" ו/או "אמן" ובידיו של כזה אין תהיות למה הוא צילם (כי הוא אמן ומותר לו) ושיתף (כי הוא אמן ואקסהיביציוניסט) ב. או שזה פשוט יצר ה"שופוני", תראו איך יצאתי יפה (שוב אקסהיביציוניזם מסוג כלשהו).
אבל שוב ושוב אני חוזרת למשפט שציטטת "אם היא תדע היא תרצח אותך.." אבל למה היא שיתפה? היא רצתה שיראו וגם לא רצתה? ומול הפרדוקס הזה שהבאת אני נתקעת ופשוט לא מבינה.
אני חייבת לציין שהבכת אותי
מצד אחד יש צדק בדבריך, הן שיתפו, הן לא חסמו, הן איפשרו את האיסוף שלך.
מצד שני, אני לא יכולה שלא למחות על עצם האיסוף. לאסוף תמונות של בחורות צועק חיפצון ולמרות שהמילה הזאת מצליחה להפעיל את רפלקס ההקאה שלי בשל עודף שימוש, זאת המילה הכי מדויקת שאני מצליחה להעלות בדעתי.
ועכשיו אנחנו בעצם נכנסים לדיון אחר והוא הדיון הנדוש ששואל אם זה בסדר לחפצן נשים כי הן חיפצנו את עצמן קודם?
בתור אישה מאוד מתחשק לי להגיד לך שזה לא בסדר, שהאוסף שלך הוא לא לגיטימי בגלל שהוא מחזק את הצורך של הבחורות האלה להזין את הדימוי העצמי שלהן דרך לייקים, אבל אני מודה שאני לא באמת יכולה לעשות את זה כי האמת היא שצנזורה של נשים במרחב האינסטגרמי (או הציבורי) היא לא באמת יותר הוגנת כלפיהן.
ולכן אסכם ואומר שבמקרה הספיציפי הזה, המניעים שלך אומנותיים אז אני אישית אחיה עם זה בשלום. ובמבוכה.
הגר
אני לא בטוח שהאוסף של גלעד אינו "מוסרי", מסיבה פשוטה שאינסטגרם היא רשת חברתית שיוצרת מעין אלבום תמונות חברתי. כלומר כל תמונה שמועלת לאינסטגרם היא כבר חפץ ולאו-דווקא פרטי. יכול להיות שמבחינת זכויות יוצרים יש כאן בעיה, אבל עצם העלאה שלי את התמונה תוך ציפייה לתגובה כבר נושאת בחובה איזו שאיפה לפרברסיה משני הצדדים – מצלם/מצולם וגם מצד "המתבונן".
בסופו של דבר גלעד מסב את תשומת הלב לתופעה שמאפיינת נשים. מעניין באמת מה גורם לפער שבין נשים לגברים, אם בכלל הוא נכון, בתופעה שגלעד מתאר.
מה שכן, האוסף של גלעד הוא "מציצני". וכשחושבים על זה, באופן כללי, יש משהו באינסטגרם שמשחזר את רגע המציצנות. אני אנסה להסביר:
ה-UX נבנה סביב תמונת הסנאפ שוט, מה שמאפשר תגובה מיידית על התמונה לאישור – LIKE!!!
בהבחנה ומיון בין "מציץ" ל"מוצץ" גם הצלם וגם מי שמגיב לתמונות חבריו, נחשבים למציצנים. שלא כמו פייסבוק, המהות החברתית של אינסטגרם נעה סביב הדימוי המפולטר, וכצלם אני יוצר לעצמי מאגר תמונות מכוון, אך כרשת חברתית אני שואף למקסימום חשיפה. זוהי למעשה התשתית לפעולת ההצצה – מרחב אישי בתוך חלל ציבורי וחשוף. חלון פרטי לדירה בתוך מבנה מגורים דינמי ומשתנה בתוך עיר ויראלית. לדפדוף קצב של רפרוף וגם את התגובה אפשר לתייג ולקטלג ע"י הוספת סולמית (#).
בדומה לרגע בו המציצן נתקל במחזה שלא ממש היה מיועד לעיניו, "יחידת הזמן" של אינסטגרם מקבילה לזו של המבט החטוף, זה שמקורו בהיסח דעת של רגע לא מתוכנן. בשטף היום-יום, אינסטגרם מאפשרת "לנצור" כל רגע מיקרי וסתמי לתוך אריזה נוסטלגית שאפשר להראות למשפחה וחברים כשאת המשמעות שלה לכאורה אני יוצר באמצעים טכנולוגיים (מבחר אפקטים שמרפרפים לזיכרון אישי או קולקטיבי כלשהו… בעיקר לא ברור). דמיון ותת-תודעה, משלימים את התמונה ברגע בו נתקלת במחזה לא לך, התיוג הוא תבנית אישית שמתמצתת עומק שלם לתוך name-tag.
האלמנט המציצני היחיד שלכאורה לא קיים באינסטגרם זו האשמה. האומנם… תחושת האשמה, אפשר לקרוא לה – דילמה מוסרית, כזו שמתעוררת בי ברגע שהבחנתי דרך החלון בשכנה מתקלחת, מתקיימת רק במסגרת של "מוסר חברתי" עם חוקים של נימוס. ולמרות זאת יש בי כמיהה לחזור אל החלון ולהציץ בשכנה – בדומה לתחושת בזבוז הזמן שמלווה באשמה כשאני מציץ אל עולמם של חברי כל חצי שעה, לראות אם התרחש "משהו בעל משמעות".
אינסטגרם היא רשת חברתית. אני מוחמא כשאני מקבל תגובה חיובית ולעיתים מאוכזב מחוסר תגובה. הרי המיתוס הוא שגם "השכנה" מוחמאת מהאישור החברתי שניתן לה ביודעה שמישהו זר חושק בה. אם ללכת צעד אחד קדימה, כרשת חברתית נוצרת מערכת של קודים ונימוס אתיים. משום מה יש אנשים שמרגישים צורך להגיב אוטומטית על תמונה שחבריהם "המקובלים" מעלים.
אמיתי, נגעת בנקודה סופר מרתקת בעיני…כן, אנשים מעלים תכנים לרשתות חברתיות ומבינים שיש בשיתוף חשיפה ורובינו מקבלים את כללי המשחק. אבל באופן מפתיע רובינו לא חושבים בכלל על פעולת האיסוף ששונה מהותית מעוד העלאה של תוכן כזה או אחר. הרשת מעודדת את תחושת הכאן ועכשיו ובתוך התחושה הזו רצף הזמן עובר לתחושתי מעין עיוות וזה מאוד קשור לפעולת האיסוף שציינת. רובינו לא חושבים על הפוסטים שלנו כרצף אלא כסגמנטים, מקטעים. ומה שמטריד אותי באופן אישי זה לא איסוף מידע ע"י תאגידים אלא דווקא ברמה יומיומית…ביננו החברים. והמכרים…מפוסט לפוסט נוצרת לנו מבלי לתת את הדעת מן יישות שיש לה דעה מנוסחת וכתובה לצד תמונות יומיומיות לא מפולטרות. הסה"כ(ציוצים,תמונות,תגובות,לייקים..) חושף עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו ולפעמים לראות את זה על עצמינו זה קצת מלחיץ או מעורר…תלוי איך מסתכלים על זה.
אני חושבת שההבדל בין לדפדף בתמונות האלה באינסטגרם, לבין לאסוף אותן, הוא כמו ההבדל בין לדפדף במגזינים, לבין לגזור תמונות של מישהו ממגזין ולשמור. זה פתאום מקבל הרבה יותר חשיבות, חשיבות שהמצולמת לוא דווקא התכוננה אליה. אז אני יכולה להבין את המבוכה. עם זאת אני חושבת שזה אוסף אדיר, כל המבטים האלה מכל מיני סוגים, הייתי באה לתערוכה.
קדימה, תערוכה ! בדיוק כדי להמשיך את הדיון המרתק הזה שמנסה לפצח מהי הפרטיות הציבורית החדשה הזאת. העשור האחרון הוא העשור של החצנת החיים דרך מסנני התדמית והדבר האמיתי פשוט פחות מעניין.
כמו שיכור/ה שיכחיש את אווילותו המבושמת למחרת המעשה כך פעולת הצילום העצמי מעלה אי נוחות ומבוכה אך כנראה משתלמת בחשבון בין דימוי עצמי והעצמי ממש.
הצילום העצמי כשלעצמו מעצים או מצמצם, זה לא משנה. אותי ממשיכה להטריד סוגיית השיתוף ולא האיסוף. האיסוף בעיני הוא סוג של הפניית אצבע (אולי מעודנת) לכיוון בעיה. איך היינו חשים אם אמיתי היה אוסף תמונות של ילדים? ילדים חינניים? על חוף הים?
לכאורה הצילום העצמי מתחיל מתחושה אינטימית מסויימת, אבל אני לא בטוח שאי פעם נוצר צילום כלשהו לעייניו של הצלם בלבד, על אחת כמה וכמה כזה שמופץ ברשת חברתית ויראלית. האינטימיות המפולטרת הזאת מיועדת למעשה לקהל שגם הוא מפולטר (ולפעמים גם ממויין – הסכמה כלשהי בין חברי הרשת), לכן אני לא בטוח שיש זכות למנוע מאותו קהל להשתמש בתצלום אם זה לצורך תערוכת אומנות או אוסף פרוורטי כלשהו. בסופו של דבר השאלה האתית היא, האם אני רוצה לדעת מהו השימוש שעושים חברי עם התמונות שאני חושף בפניהם או שאני מתעניין בפעולת החשיפה בלבד.
חרמני החרמן :) סובלימציה, איצטלה אמנותית, you name it :)
חזרתי לפוסט הזה בפעם הרביעית בתוך שבועיים. בכל הפעמים הגעתי ולא ידעתי מה להגיד, למרות שהרגשתי שאני רוצה להגיב.
בינתיים הדיון פה הפך למעניין מאד. אני לא מסכים עם הגר שיש פה חפצון של המצולמות – נראה שהאוסף הזה נובע מהרצון להבין שאלה פתוחה ובוערת. מסכים עם עינת שהסוגיה המעניינת פה היא השיתוף ולא הצילום, אבל חושב שאי אפשר לגמרי לנתק ביניהם: המדיום בו "מודפס" הצילום, רשת חברתית, הוא הגורם ליצירת הצילום מלכתחילה. ומסכים עם מאיה ויוליה שהאיסוף היא הפעולה ה"חורגת" מן הקוד, היא התשובה לשאלה של עינת ושל אמיתי למה "היא תרצח אותך".
מעניין שבממשק של אינסטגרם אין את האפשרות לאסוף. באיזשהו תפריט נידח יש את האפשרות לראות את כל התמונות שאהבת, אבל מעבר לזה שזה נידח זה גם מאד לא פרקטי, כי אי אפשר לקטלג – אפשר רק "לאהוב". ובגלל שאין את זה בממשק, אני מנחש, אמיתי, שאספת בעזרת צילום מסך. ולמרות שכולנו יודעים שאפשר לצלם מסך, אנחנו לא לגמרי לוקחים את זה בחשבון, כי אנחנו מקבלים על עצמנו הרבה יותר מדי באופן מובן מאליו את ההגבלות שהממשקים שמים עלינו. ומסתבר, שאנחנו אפילו שמים את מבטחינו בהם.
יש אפשרות לתייג באינסטגרם וליצור קיטלוג ברשת החברתית של אינסטגרם. אני יכול להגיב לכל תמונות הרגליים שנפוצות באינסטגרם למשל את הכותר: #רגליים, ואז למעשה אני יוצר קיטלוג של התמונה לקטגוריה. המאפיין של אינסטגרם הוא שכל מי ממשתמשי אינסטגרם שיתייג תמונה תחת אותו שם, יוסיף למעשה את אותה התמונה לקטגוריית רגליים.
אז נכון שאין אפשרות לאסוף תמונות לאוסף פרטי משלי, אבל כן קיימים אוספים חברתיים של משתמשי אינסטגרם שונים שאפילו לא צריכים להכיר אחד את השני.
מה שבטוח זה שמהרגע שהעלת את התמונה לאינסטגרם, היא כבר לא במרחב פרטי. גם אם החשבון מוגבל. אין לי שליטה על גורלה של התמונה והיא נתונה לחסדיהם וגחמותיהם של שאר חברי אינסטגרם. כאן הדיון כבר הופך להיות מקביל לדיון של זכויות יוצרים ברשת.
ארז – טעות בידך. רק מי שהעלה את את התמונה יכול לתייג אותה. תיוגים של אנשים אחרים על תמונה שמישהו העלה פשוט לא עובדים: http://help.instagram.com/customer/portal/articles/95731 ("You can only tag your own photos, not other users' photos.")
צודק
רועי בושי אסף עשרות אלפי תמונות מהאינסטרגם ועשה מזה תערוכה:
http://firstfridayisrael.blogspot.co.il/2013/02/shoot-yourself-hotties.html