הצלחתי להישאר ער 22 שעות ביממה במשך ארבע שנים. לאורך חלק גדול מהתקופה שבה למדתי עיצוב, הרגשתי שהנה זה קורה, אוטוטו, אני הולך ללמוד את הדבר האמיתי. עיצוב. אבל זה לא קרה מספיק.
הלימודים ברובם היו מאלפים וזה דרבן אותי לעבוד מסביב לשעון. אבל, לקח לי זמן להבין שיש כאן בעיה. בעייית איזון קשה בין קונספט לצורה – בין שיטת לימוד שמנסה לזקק את הרעיון לבין חוסר תשומת־לב לתרגום שלו למופע ויזואלי שלשמו התכנסנו.
לאלו שלא מכירים את המתכונת, קורסי העיצוב בנויים ברובם כשיעורים שבועיים של ביקורת עבודות בכיתה. אחרי הביקורת על העבודה שלך אתה הולך הביתה כדי לשפר את הפרוייקט לפי הביקורת שקיבלת מהמרצה. כך זה חוזר על עצמו שבוע אחר שבוע. הבעייה היא שחלק גדול מהביקורות מתחלקות לשניים: ביקורות ה"קונספט לא מספיק טוב" או ביקורות ה"אתה לא עובד על זה מספיק". מרצים (בעיקר במקצועות הפרינט) נוטים לשלוח סטודנטים מהמחנה הראשון חזרה הביתה להתחיל מאפס, מבלי לשים לב שבעצם עברו כבר 9 שבועות, ועדיין לא ניתנה לסטודנט ביקורת על העיצוב עצמו. קל מאוד לשכוח עד כמה חשוב לקבל ביקורת על העיצוב הגרפי. ובמקום, הביקורת מתבזבזת על דברים אחרים.
לקראת סוף שנה ב', פגשנו מרצה שהצליחה להפיל אצלי אסימון ענק בראש. היא ניתחה כל עבודה לעומק, ופרטה אותה למרכיבים גרפיים: צורה, קומפוזיציה, צבע, יחסים, כהה/בהיר, גדול/קטן, לייאאוט, פרטים טיפוגרפיים, סגנון, ז'אנר, תקופות בעיצוב גרפי וכו'. זה היה מדהים ומרענן במיוחד כי הניתוח היה מנוסח באותה דרגת מורכבות של ניסוח הביקורת על הקונספט, אבל התייחס למאפיינים הויזואליים של העבודה דרך פירוט, ניתוח וחלוקה למרכיבים. מה גורם ללייאאוט להיראות כמו מגזין תיירות? מה נותן לו לוק של מדור פרסומי? איך הגריד בכלל קשור לכל זה? איך משפיעה הצבעוניות? ומה עם הפונטים? מה אפשר לעשות כדי לתקן את הדברים האלה? איך מדריכים את הסטודנט לצאת לדרך שבסופה נגיע לפתרון אחר, שמביא לייאאוט חדש ומעניין יותר?
נכון, חשוב לנתח דברים גם מההיבט הקונספטואלי, אבל חשוב לא פחות, לדעתי, גם להניח את זה בצד ולהתמקד בויזואלי. להקדיש זמן ללעשות דברים מהממים. לפרק כל דבר למרכיבים, ליחסים, לצבעים, לפרטים, לבחירות, לבדיקות, ולנסות ללמד גם את הסטודנטים לעשות את זה. לפעמים פשוט צריך להחליט לדחות את הטיפול בקונספט לקורס אחר. קורס קונספט.
בבצלאל הקורסים בשנים הראשונות אכן נחלקו לקורסי קונספט וקורסים טכניים, וגם שם הרגישו את הבעיה כאשר הדיבור הקונספטואלי פלש לשעות שבהן הכיתה צריכה היתה לדון בפרטים הטכניים.
לפעמים יש לזה הצדקה – מיכל היימן (יסודות הצילום) הציגה את שני התחומים כ"אותו דבר", כי אפשר להביע דברים באמצעות הטכניקה, או יותר נכון באמצעות הפירוש הסובייקטיבי, הלא מלומד כביכול, של הטכניקה, מתוך מחשבה שאת יחסי הצמצם-זמן חשיפה נלמד מתוך התנסות.
כל זה טוב ויפה ועובד לא רע כשהמורה מנוסה ויודע איזה ידע יש להעביר. זה הרגיש פחות נכון בקורסים שניסו "לחמם" את התרגילים הטכניים הקרים, ובלי לשים לב – שכחו להסביר (ולהראות) לכיתה מה זה גריד.
עם זאת, חשוב להדגיש שבמקצוע שלנו הצד התוכני והצד הטכני – חשוב לסנכרן ביניהם. אין דרך ממשית "לזרוק את הקונספט" – הוא תמיד יהיה שם כפרמטר, כשם שלכל דבר יש "עיצוב", לאו דווקא אם עיצבו אותו או לא.
מסכימה איתך בהחלט. וממש מסקרן אותי לדעת באיזה מרצה מדובר.
מזדהה עם מה שאתה אומר.
גם בלימודים שלי במכללת הדסה לא לימדו גריד, טיפוגרפיה וקומפוזיציה כמו שצריך.
אני חושב שהבחירות של המרצים להתמקד בצדדים מסוימים של עיצוב נובעות משני גורמים:
1. הצד היותר חזק שלהם – קונספטואלי או טכני
2. מהחוויות שלהם עצמם בתור סטודנטים ומעצבים (תגובת נגד; אולי כשהם היו סטודנטים לימדו גריד מצויין אבל הזניחו את הקונצפט, אז בתור מרצים הם נותנים דגש על קונצפט דווקא…)
גיא, תראה את זה
http://vimeo.com/20752971
החל מהדקה ה-22
מאיר, אני מסכים שבעולם האמיתי, או יותר נכון, כשניגשים לעשות עבודה, אי אפשר באמת להפריד. (לפחות ברוב המקרים)
– אבל הבעיה היא שבקונטקסט של לימודי עיצוב, חשוב נורא להפריד. אצלנו בקורסים מסויימים ממש בלטה התופעה של סטודנטים שחזרו שבוע אחרי שבוע עם קונספטים לא מוצלחים, ולבסוף בשיעור האחרון של הסמסטר איכשהוא הצליחו לרצות את המרצה בצד הקונספטואלי – אבל כתוצאה מזה, בעצם לא למדו לעצב תדמית, למשל.
@מאבה: זו הייתה כמובן רותי סטופניצקי.
חשבתי שמדובר בסטופניצקי. אחת המרצות שהכי הערכתי בלימודים. :)
גיא היקר שלום
כל שנה כשאני יושב וכותב בריפים עבור הקורסים אותם אני מלמד, אני שואל את עצמי את אותה השאלה בדיוק: "האם באמת ניתן ללמד עיצוב". והתשובה עוד מתגבשת בראשי , כי כנרא שהיא לא מספיק ברורה או מוחלטת.
מצד אחד יש בה צד מאוד טכני: גריד,קומפוזיציה,טיפוגרפיה,צבע,לייאוט וכו'. ואז נשאלת השאלה האם לדעת לעשות היטב את כל זה יהפוך אותי למעצב טוב?, אז התשובה היא לא!, היא תהפוך אותי לרובוט.
ומנגד יש בה צד מופשט יותר:
קונספט, עומק, רגישות, ידע, השכלה, עולם פנימי,חושניות,תרבות,וכמובן מקוריות.
וגם אז כשיש לך יכולות אינטלקטואליות מהממות והיכולות שלך מבחינה מעשית "על הפנים" זה לא ממש משפר את המצב.
לכולנו היו בכיתות שלמדנו בהם אנשים וירטוזים וטיפשים, וכאלה גאונים אבל בעלי ידיים שמאליות.
לדעתי שני הצדדים האלו הם הנושרים הראשונים מהתחום….
אז מי כן שורד?
אלו אשר השכילו להבין שלימודי עיצוב לא ממש נגמרים…. ושלא לישון 22 שעות ביום זה לא דבר שממש נגמר.
שתמיד יש עוד טרנד, פונט, צבע, נייר, בלוג, אתר, ספר, סרט,רהיט,מגזין,סופר,מאייר,צלם,וכו' אשר עוד לא נחשפנו אליו או טעמנו או ניסינו, ושכנרא אולי זו הדרך להשלים עם התחום אותו אנו אוהבים….כי בלי זה אנחנו סתם נהפוך להיות גרפיקאים.
יחסי קונספט-צורה הם מסוגיות החשובות העולות בקביעות בכל דיון על חינוך לעיצוב , וברור שאין לשאלה תשובה חד משמעית, באחוזים או נוסחאות.
לא- אסור לזרוק את הקונספט מהחלון. צריך אותו מאוד.
רק שצריך לזכור שהוא רגל אחת משתי הרגליים עליהן עומד המקצוע.
אנחנו לא מלמדים פילוסופיה, אנחנו לא מלמדים דקורציה. אנחנו מלמדים עיצוב (ואני ממש לא מתכוון לנסות להגדיר כאן עיצוב, זו מלכודת מסובכת ועמוקה מדי, ואין לי שנה פנוייה לכתיבה כרגע)
חלק מהמרצים והסטודנטים מרגישים נוח יותר בצד האחד, חלקם בצד האחר. הנטייה, האופי וסוג הכישרון, משפיעים לעיתים קרובות הרבה יותר מהסילבוס של הקורס או הבריף של הפרוייקט. כמו בחיים.
אני מסכים אתך שישנם מרצים המגזימים בכיוון הקונספט, ומסרסים בכך את תהליך היצירה ואת לימוד ה"קרפטמנשיפ" ,השיטה, המקצוע. יש גם אחרים, שתפיסתם חזותית חושנית בלבד, ואז אתה רואה בתוצרי הקורסים עבודות יפהפיות וחלולות.
אנחנו מנסים לאזן, והמטוטלת תמיד נעה בתנועות חדות מדי.
זה טיבעם של דברים.
בכל מקרה, כידוע לך, לימודים פורמליים הם רק טיזר. את רוב ההשכלה האמיתית שלו אמור סטודנט לעיצוב לרכוש בכוחות עצמו, פשוט כי הוא מוכשר, סקרן, ורעב. בתי ספר תמיד יהיו חלקיים, לא מושלמים, ולא תפורים למידתו האישית של כל סטודנט וסטודנט.
רותי אגב, שהיא באמת מרצה נהדרת, היתה מתחלחלת מההצעה להשליך את הקונספט מהחלון .
נראה לי שהכותרת האובר-פרובוקטיבית השתלטה על הדיון…
ברור שבדיון רציני על עיצוב, אי אפשר להפריד בין תוכן לצורה, ובין הקונספט, שבמקרה המינימלי מנחה את התוכן, או את התרגום שלו לצורה לבין ההיבטים הגראפיים.
הבעייה, לדעתי בחלק לא קטן מלימודי העיצוב הוא חוסר תשומת הלב לאיזון בין לימוד שני ההיבטים האלה. דוגמא בולטת היא לימודי הטיפוגרפיה (בהם לעיתים קרובות לא שמים דגש מספיק על ההיביטים הקראפטיים, הלגמרי נטולי קונספט של גריד, סידור טקסט, סגנון, טיפול וכד'.) ובמקומם מבלים זמן יקר בדיונים קונספטואליים שמקומם חשוב מאוד – ברוב השיעורים האחרים.
אתה מעלה פה בעיה אמיתית וחשובה אבל הפיתרון שאתה נותן הוא מאוד שגוי בעיני. אתה טוען:
כמו איציק גם אני לא אכנס ל"מה זה עיצוב" אבל אני רוצה לקבול על שהתכנסנו לשם מופע ויזואלי. עיצוב אינו מופע לייזרים או זיקוקים ולא לשם כך התכנסנו. התכנסנו לשם העברת מסר ואפילו עבודת העיצוב האבסרקטית החושנית והחזותית ביותר נשענת על מסר כלשהו, דק ככל שיהיה ורק אם היא מתקשרת אותו היטב היא אכן מצליחה כעבודת עיצוב. יש לא מעט עבודות עיצוב מרהיבות שנכשלות בהעברת המסר ולכן על אף שנוכל לשאוב מהן חוויה אסטטית הן לא מימשו עצמן כעבודת עיצוב. במקביל יש עבודות שמבוססות על רעיון חזק אבל ההבעה החזותית שלו חלשה ולכן אין מיצוי של אותו רעיון.
אני מסכים עם הביקורת שלך, מעצבים אינם בהכרח רעיונאים, זה נהדר כשהם יודעים להביע עצמם במילה אבל אין צורך לדרוש מהם יכולות כאלה כתנאי סף. הבעיה היא שמחוץ לאקדמיה, מעצב שאינו איש רעיונות לא יעבוד לבד ולרוב גם מעצב בעל יכולת פיתוח קונספט חזותי וללא היכולת להביע אותו לא יעבוד לבד. דגש על עבודת צוות בהוראה הוא חשוב אבל מורכב ולכן אנחנו כמרצים נדרשים לאקסטרא רגישות לעניין – לאפשר הזדמנות אקדמיות פרטניות לפיתוח הקראפט כמו ע"י לימודי גריד וקומפוזיציה של טקסט חסר משמעות (ותודה לרותי סטופניצקי) אבל במקביל גם להדגיש שמדובר בפיתוח כלים חשובים ולא ביצירה שעומדת בפני עצמה כעבודת תקשורת חזותית.
עברתי במקרה – מזל שיש פייסבוק. ברור ששניהם חשובים וברור שלא מלמדים מספיק איך לעצב. לפני עשרים שנה בבצלאל עוד טענו ש"לעשות יפה" זה לא חוכמה. לא נכון. ועוד איך חוכמה. תראו איך אנחנו נראים ואיפה אנחנו חיים. אבל – לדעתי האסתטיקה היא רק הכלי שאמור למשוך את תשומת הלב למה שמתחת – לתוכן, למשמעות. בעזרת ה"יופי" אפשר להגיע למקום שבו מצליחים להעביר מסרים. לפני שבוע השתתפתי בכנס עיצוב מרתק כאן ואחת ההרצאות היתה של טוסקני (ההוא מבנטון). הוא טען שלא כל מי שיודע לעצב הוא מעצב, כמו שלא כל מי שיודע לכתוב ולקרוא הוא סופר. הוא אמר ש"הוא לא רוצה רעיונות, כי רעיונות יש לכולם (חלקם גם הרסו את העולם). מה שהוא רוצה זו יצירתיות". אותו דבר חמקמק שנמצא רק באיזור שבו אין בטחון, אין שליטה, שיש בו אינסוף אומץ ורגישות – והוא הפוטנציאל שבין המוח ללב.
נושא הכנס , דרך אגב, היה מה תפקידו של העיצוב, אבל זה דיון מרתק אחר.
ותודה על המילים היפות. ד"ש מאמסטרדם.
“I'm not against beauty. It just sounds boring to me.”
– T. Kalman
כולם פה מאוד צודקים אבל שוכחים שגיא בסה"כ אמר שקיים חוסר איזון. ברור שקונספט זה חשוב! אבל התוצאה הסופית היא ויזואלית וצדק שאמר שלשם כך התכנסנו.
אנחנו חיים בתקופה שעיצוב מוערף עלינו בטונות על גבי טונות,
ליצור משהו נורא יפה ואינטליגנטי בקונספט הגרפי שלו זה די קשה.
אני בהחלט הרגשתי תפישה חינוכית קצת מיושנת שאוחזת ב"קונספט" ממש בחרדה פן נהפוך לגרפיקאים, אבל אתם שוכחים שגם אומנות מודרנית עשויה להחשב לפלא ויזאולי.
כל בנאדם ברחוב הוא איש קונספט ברמה כזו או אחרת, למה לא לשים את הדגש על איך לתרגם את זה ל"קונספט גרפי"?
שם נמצא קו התפר האמיתי, שכן עיצוב ותוכן אחד הם.