אני טור.
טור תמיד הוא מלבן, לעולם לא יהיה ריבוע ואפילו לא כמעט מושלם כמו ריבוע. נידון להיות מלבן. משתנה ומוכן למה שיכיל בתוכו.
דופן אחת תמיד גדולה יותר מהשניה, דואגת לשמור על פער כזה או אחר, שלא יהיו אי הבנות, ושלא יהיה משעמם.
מתח תמידי שלא נותן שקט. רק לא שקט.
שקט מרדים.
יכולתי להיות במקרה דיו מודפס בצורה של אותיות של איזשהו פונט סריפי כזה או אחר כדי שיהיה נוח לקרוא,
אבל במקרה הזה בחרתי להיות אור מוקרן על מסך לא ענק, בצורת אותיות של פונט שמעולם לא ממש רצה להיות פונט.
מחשבות על רחבה (הבימה).
שוכב ריבוע בעל גודל לא מובהק, לשנייה נראה אינסופי ולשנייה נראה כמו פיקסל אחד מתוך מליוני אחרים, מתעתע בלי להתכוון, אולי עם.
נכנס ויוצא מהסובב אותו כאילו לא ממש התכוון להיות חלק ממנו מלכתחילה.
עם המים השטוחים הכל עוצר, חסר תנועה, דומם ולא חי ולא צומח. נטול תזוזה ומלא נחת.
מספר בלי מילים, מנחם בלי תמורה. ככה. כאילו עצרו לרגע את המטריקס ורק אני נבחרתי לראות את מצבו החשוף.
המים הופכים למראה של עולם הפוך עם שמיים ברצפה.
זיהום הרעש הסביבתי הופך לוואקום זר ומרוחק בדומה לזה שמתחת למים.
נכנסתי בכלל בלי להתכוון.
הייתי בסיבוב עירוני, פתאום אני בהילוך איטי של סרט שמעולם לא ראיתי. דרמה למישהו אחד, קומדיה למישהו אחר. ענין של פרספקטיבה. כמו כל דבר.
פרספקטיבה של ריבוע. של פיקסל.
של סגמנט בחיים שהופך למציאות של רגע.
☼ עוד מאת אנטיילד מארח: יעל רוסו ← תהיות על חללים בשחור ולבן
איזה יופי, הכתיבה שלך היא בין פרוזה לשיר, מקסים.
תודה, רבה