שלום. אתם רעבים. הידעתם? אתם גוועים ממש. לא מרוב מחסור באוכל, אלא בגלל חוסר זמן. Time Famine, קורא לזה החוקר הארווי מולדובסקי, מנהל המרכז לשינה וכרונו־ביולוגיה באוניברסיטת טורונטו. על־פי חוות דעתו המלומדת "אין לנו מספיק שעות עירות כדי למלא את כל הציפיות שהחברה המתועשת מציבה בפנינו".
קשה קצת לתרגם את המונח Time Famine. אולי "בצורת הזמן"? אנחנו מתים מחוסר זמן? מעסיקים את עצמנו לדעת? בכל מקרה, ברור שהתופעה הזו לא דומה בחומרתה לרעב ממש. ובכל זאת מעניין להבין שהמצב הזה – של תסכול על חוסר הספק תמידי, של תחושה שצריך עוד אינסוף זמן כדי באמת להתעדכן, ללמוד משהו לעומק, לעשות את הדברים כמו שהיינו רוצים – המצב הזה הוא אינהרנטי לקיום במקומותינו בזמן הזה.
נדמה לי שכבר קראתי איפהשהו חישוב כזה של השעות ביממה הנחוצות לקיים את החיים שאנחנו רוצים ואמורים לחיות: תשע שעות לעבודה, שמונה לשינה, ארבע לבילוי נינוח עם הילדים, שעתיים לבשל מזון בריא ולאכול אותו בנחת, אחת לריצה בפארק, שעה לטיפוח החן, שעה לקרוא נכסי צאן ברזל, שעתיים לטיפוח הקשר הזוגי, עוד שתיים לעבודות הבית. 30 שעות ביממה, ועוד לא הזכרנו זמן לחברים, לתרבות, ללמוד סוף סוף אלקטרוניקה. החיים האמיתיים לא ממש דומים לזה.
אז נשאלת השאלה – האם עיצוב יכול לעזור? ובעיקר עיצוב כזה שעוסק בחוויות? ואיך בכלל מעצבים לזמן, בתוך זמן, עם מודעות לחוויית הזמן? ואני לא מדברת על פרויקטים שמנסים להמחיש את תופעת הזמן, כמו Khronos Projector המחוכם של אלווארו קסינלי או Last Clock המקסים של ג'וסי אנגסלבה. אני מדברת על עזרה אמיתית לרעבים.
אני רוקדת עם בתי בת השנה. עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה… בדיוק כשהיא מתחילה להסתחרר זה מגיע – לשבת, לקום; לשבת, לקום. ועכשיו סיבוב לכיוון השני. חוויה שהמֶשך שלה תואם בדיוק את היכולות של משתמשיה הקטנים. גאוני! מי עיצב את זה? נקרא לזה האבולוציה התרבותית?
ולהבדיל, אני יושבת בתור בסניף הדואר במגדל שלום. כרוז ממוחשב קורא ללא הרף את המספרים ("לקוח מספר מאה ארבעים ושלוש לעמדה מספר חמש"). הרעש הבלתי פוסק לא מאפשר לשום מחשבה מורכבת להתפתח. זהו סניף קטן עם כמה אשנבים שעכשיו מתנהלים בו שלושה מיספורים שונים של תורים. האם מישהו חשב שמילוי הזמן כך יקצר את תחושת ההמתנה?
יכולתי להציע כאן רעיונות לעיצוב חוויות שיש בהן איזשהו מרווח; מרחב לנשימה. בעיצוב חוויות אינטראקטיביות להטיף ל־slow tech, ברוח תנועת ה־slow העולמית. לבדוק איפה אנחנו מוכנים להעדיף פואטיקה על יעילות, השתהות על פני הספקים.
אבל אז אני תופסת את עצמי בודקת אימיילים ברמזור, בחסות הגלישה הסלולרית, ומתמלאת ספק. אולי העניין הוא לא בעיצוב החוויה אלא בבחירה האישית, ברצון האמיתי להאט. בנכונות לוותר על הבריחה הנוחה אל חיקה המרגיע של העסוקות. ואולי כמו ברעב כבד, המחסור מוטמע עמוק בתאים, וההתגברות עליו צריכה להיות איטית ומבוקרת, ורצוי תחת השגחתה של תזונאית זמן צמודה.
אחד הפוסטים החשובים שקראתי בזמן הלא מחושב שאני מקדיש לאנטייטלד מתוך צמא לרוח. ובזאת עולה לי השאלה – מה ההבדל בין צמא לבין רעב שגרם לי להרגיש שלאנטייטלד אני נמשך מתוך צמא ואילו לזמן, כמו שאת כותבת, אני רעב?
—
מה ההבדל בין תחושה של סיפוק צמא – רוויה, לתחושת סיפוק רעב – שובע? קשה לי למצוא תשובה, אבל הנה אחת שמצאתי. לרוויה לא מתלווה, אחריה, תחושה של עייפות לעומת רעב שתמיד צמוד לתחושה חזקה של עייפות שמגיעה אחריו. האם זה כי ביולוגית ברגע שהרעב נרגע רצוי ללכת לישון ולתת לגוף להתפתח, ואילו צמא צריך להרוות תוך כדי הציד?
—
או שאולי פשוט שתייה (לפחות שתייה שבאה אחרי צמא גדול, שתייה של מים) נתפסת כדבר טהור יותר, מזוקק יותר מאשר אכילה? ועל כן שצורכים רוח מדברים עליה במושגים של צמא?
—
כרגיל אין לי תשובות, אולי לכן/ם יהיו, אשמח לשמוע.
אין צורך לוותר על המאמץ להשפיע באמצעות עיצוב!
אני רוצה מכשיר תקשורת שהוא אנטיתזה לאייפון הכל יכול בכל-עת. מכשיר שיעוצב באופן שיגרום לי להשתמש בו רק לעתים רחוקות. כזה שימדוד לי את משך זמן השימוש, שיראה לי כמה אני כבולה אליו, שיעזור לי להשתחרר. יש משהו כזה?
אדריאנה,
הנה תוסף נחמד לפיירפוקס שמגביל לך את משך הגלישה ברשתות חברתיות. שמעתי שזה מצליח אפילו על מכורים קשים :)
https://addons.mozilla.org/en-US/firefox/addon/4476/
די בדומה לכפתור הטורבו האלמותי במחשבי תואם-IBM, אולי גם כאן צריך איזה כפתור קטן, משו מזכיר את ההפך, שצריך לנשום בין הפעולות. ולייצר חלל פנוי טוב לא רק במרחב אלא גם בזמן, הקושי הוא שאת זה לא רואים/חשים/טועמים אלא בעיקר מרגישים וגם זה לאחר מעשה אם באמת נזכרנו בזה. לא לחינם ישנו המרווח בין המילים/חפצים/מעשים, השאלה שראיתי באמירה היא כפולה, הנכחת הרגשת הזמן ולעומתה פתרון החלל הנעלם.
בברכה של שקט עשיה ושלווה,
יונתן.
יונתן – כתבת נורא יפה. ותודה שהזכרת את כפתור הטורבו – שנים שלא עבר במחשבתי :)
פוסט מדוייק כל כך. וכמה חווית ההורות ממחישה את הפערים שבתפיסת הזמן … הילדים חפים מהמודעות הזאת, ואנחנו נשאבים לתוך החוויה שלהם. זה תמיד מלווה בתחושת אשם ועל מה בעצם ?
לדעתי ככל שיש תנועה שלנו בתוך החלל כך אנחנו צריכים פחות להיות עסוקים. העיסוק הזה שעליו דיברה מיכל פחות בא לידי ביטוי בעת ביצוע פעולות ויותר בזמן ההפסקות. גם רגשות האשם מגיעות בהפסקות. אני לא חושב שצריך לעצב משהו שיגרום לנו לראות כמה אנחנו עסוקים. צריך לעצב משהו שיגרום לנו להפסיק בצורה שתהיה מספיק נוחה כדי שנחשיב אותה כעונג או כמשהו שהכרחי לעשות ושתורם לנו.
אם נמצא את מה הדבר שיתרום לנו מספיק ויעשיר אותנו, אז הביטוי "הפסקה" יחדל להתקיים ואולי כך יצטמצמו התחושות הרעות המלוות חוסר עשייה.
סליחה על מחשבות הכפירה, אבל אולי זה לא בתחום שלנו, כלומר של העיצוב?
—
איך אנחנו יכולים להעז (אני לא שולל, אני באמת שואל) לנכס לעצמנו פרקטיקות כו יוגה, ספורט, משפחה, טיפול פסיכולוגי, קואצ'ינג, מדיטציה וכד'? האם פשוט מכלילים על כל הפרקטיקות האלה שמעצבות חיים של אנשים את המילה עיצוב?
—
או שמצמצמים קצת את טריטוריית העשייה שלנו ומתרכזים במה שאנחנו באמת יכולים לתרום לו (מזרן נוח ליוגה, נעליים טובות לספורט, בית שמטפח יחסים טובים במשפחה, חדר נעים לטיפול פסיכולוגי, מחברת מעודדת התקדמות לקואצ'ינג, חללים עירוניים מתאימים למדיטציה וכד'?
תודה על פוסט מצוין.
עולם ה"יוביקוויטוס קומפיוטינג" מדבר על עיצוב שזורם בקצב התנועה של המשתמשים, עד כדי כך שלא שמים לב שהוא שם (כמו למשל, טלפון נייד ש"יודע" אם אתה ישן או ער או עכשיו בישיבה, ומסנן שיחות בהתאם). מצד שני, סוג העיצוב הזה גם מעלה שאלות אתיות של חדירה לפרטיות המשתמשים וכדומה.
אה, וכמובן בהקשר של Time Famine אני ממליצה לקרוא את הספר המעולה The Four Hour Workweek (כיצד ניתן לעבוד רק 4 שעות עבודה בשבוע).
וידאו עם הסופר, טים פריס:
http://www.youtube.com/watch?v=wX3eJRwJqlc
דנה, קראת את הספר? הצלחת ליישם משהו? בגדול אני מבינה שמדובר בהסחת הרעשים והעברת רוב הדברים לאאוטסורסינג. גם אם זה החיים שלנו. (אגב, אני עוקבת אחרי הבחור בדריכות. מכל מיני טעמים)
הי, תודה כולם על התגובות הבאמת מרתקות.
אבנר, אני מסכימה איתך שיש בשאיפה הזו – שאנחנו המעצבים נחזיר למשתמשים את שיווי המשקל דרך כפתור / פיצ'ר / גאדג'ט הקסם שנמציא – משהו מאד יומרני. מה שאנחנו כן יכולים וצריכים, לטעמי, זה לנסות לבדוק, בכל חוויה שאנחנו מעצבים, מהו הביטוי שלה בזמן, האם יש למשתמש חופש להשפיע על חווית הזמן שלו, והאם לצד היעילות יש מקום לנשימה. זה עדיין מאד כללי, אני יודעת…
ודנה – נראה לי שהעיצוב-המודע-למצב-המשתמש, כמו הטלפון שתיארת, זו דוגמה טובה לנסיון כזה סביב חוויית הטלפון. ואני מסכימה איתך שהוא קצת מרתיע מבחינות אחרות!
טליה,
קראתי את הספר והוא אומר פחות או יותר את מה שאמרת (הפחתת רעשים ואאוטסורסינג). א ב ל, בין השורות הוא מדבר על תכונה שמכונה "חוללות עצמית" (Self Efficacy). פריס מצליח בכל כך הרבה תחומים משום שיש בו אמונה פנימית חזקה ביכולתו להצליח, והוא גורם לדברים לקרות. זה לדעתי המסר העיקרי של הספר, כל השאר זה פרקטיקות מסביב.
לגבי היישום – התנתקתי מפייסבוק… התפנה לי המון זמן…
על חוללות עצמית אני עוד עובדת :) …
דנה – זה קטע. בפרק הסיכום, "משככי רעשים" של הספר "רעש" שאני קוראת (http://www.habitu.org/blog/2010/05/07/fresh_paint/), ההמלצה העיקרית היא לפתח הערכה עצמית :) זה כמו בדיחה קצת הספרים האלה. ועדיין, אני מעריצה את טים פריס. בעיקר על דברים כמו המחקר שהוא עשה בשביל שם הספר שלו עם פרסומות בגוגל, מכירה?
וזה שהתנתקת מפייסבוק, זה מדהים! מצד שני, זה מפתח הערכה עצמית וחוללות עצמית… יש פה לופ.
:)
מיכל,
מסכים איתך לגבי המחשבה על זמן בכל תהליך עיצוב. היה לי מנחה נפלא שהעמיד אותי על נושא זה בשנה ב' ארכיטקטורה. אולי בארכיטקטורה זה אפילו עוד יותר חזק בגלל הקשר זמן-מרחב.
==
טליה – תוכלי לספר על המחקר של פריס על גוגל?
==
אותי אישית האדם עצמו קצת מרתיע, אני מוכרח להודות, זאת אחרי שראיתי את היוטיוב שדנה שלחה. האופן שבוא הוא הצהיר בגאווה על כך שהוא "מעסיק 25 MBA בהודו שעובדים עבורו ב-4$" היה קצת מבחיל. כלומר – לא שאני נגד אאוטסורסינג למזרח, בסופו של דבר זה נותן לאותם הודים אחלה שכר. והגלובליזציה יוצרת את זה. אבל צריך לזכור שהכל תוצאה של קולוניאליזם ולכן זה בטח ובטח לא מקור לגאווה. הרגשתי אצלו גם התנשאות על פני אותם הודים שנאלצים לעבוד שבוע של 9 שעות כפול 5 ימים בשבוע (לפחות) כדי שהוד מלכותו יוכל לעבוד 4 רק ימים בשבוע.
אבנר – טים פריס הוא ווב-סלב די דוחה בעיניי, שלא תבין לא נכון. כל שאמרת נכון. אבל משהו בו ובחבריו (כמו קווין רוז) מעניין אותי, העולם שלהם בווסט קוסט הוא כל כך זר וכל כך קרוב לי שהוא מרתק אותי.
בכל מקרה, העניין הספציפי הוא שהוא התלבט על הכותרת של הספר שלו וקנה google adwords עבור הכותרות האפשריות וראה על מה מקליקים יותר. זאת דרך יצירתית להשתמש בכלי בעיניי וזה פותח את הראש להסתכל על פרסומות בגוגל ככלי סקרים. וככה הוא בחר את הכותרת לספר שכנראה מוכר לא רע :)
טליה – אכן מבט יצירתי מאד וחדשני על הכלים של גוגל. תודה :)