למרות השנים הרבות של הודעות טקסט, אימיילים ושאר צורות כתיבה במדיום האלקטרוני, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להתלבט בשאלות של טון ואינטונציה בטקסטים המוקלדים האלה. והנה, כתיבת הפוסט הראשון כאן מעלה את ההתלבטות שוב.
שלום אנטייטילד!
או שמא – שלום אנטייטלד :)
או סתם ככה –
שלום אנטייטלד.
סימן הקריאה נלהב מדי, הסמיילי אדולסצנטי, והנקודה – אולי קצת קודרת?
החיפוש שלי אחר הטון הטקסטואלי הנכון מאפיין את התקשורת הכי יומיומית, כמו גם את רגעי השיא. נולדה לי תינוקת. נולדה לי תינוקת! נולדה לי תינוקת!!!:). כמה סימני פיסוק יתנו את הטון הנכון לחדשה כזו, מדווחת במייל לחברים רחוקים? ובדיאלוג, הסוגיה עולה מין הסתם ביתר שאת: אם שלחתי לחבר מסרון עם הברכה הפשוטה אך לבבית – מזל טוב! – והוא ענה לי – "תודה.” – האם תחושת העלבון הקל שלי מוצדקת? האם מדובר במשב של קרירות או רק בסגנון אחר, לגיטימי לא פחות?
והסמיילי. הסמיילי כמעט עלה לי במערכת יחסים מבטיחה, כשהסתבר (בדיעבד) שהסגנון עתיר הסמייליים שלי (איתו חזרתי משהות באיטליה בקרב עמיתים אוהבי סמיילים) נתפס כילדותי ומטופש בעיני אותה אחת שסגנון הכתיבה שלה לגמרי נטול סמיילים (אך רווי בסימני קריאה!). ואיך לאפיין בכלל את הסמיילי הזה – הוא באמת חיוך? ואם כן, חיוך טוב או חיוך מבוייש? או אולי מצטנע – קיבלתי תקן :) – או שמא פסוודו-מצטנע? ואם הסמיילי בא אחרי התבדחות, האם הוא מבטא חוסר אמון בהצלחתה של הבדיחה לעורר חיוך, או ביכולתו של הקורא לזהות אותה?
והאם הבחירה שלי בסמיילי מינימליסטי, נקי, נטול אף, על פני שלל הסמיילים העגולים יותר :-) הידידותיים יותר ;-) השופעים יותר D: וסתם האחרים :->, מהווה סנוביזם או לקוניות?
בכל אופן, לאחרונה התקנתי את האפליקציה AutoSmiley שפיתח תיאו ווטסון כפרויקט מהיר (זה לקח לו שעתיים או משהו כזה). התוכנה רצה ברקע ומתבוננת עלי דרך מצלמת המחשב. היא מנתחת את הבעת הפנים שלי ובוחנת עד כמה היא קרובה לחיוך, וכשהקירבה עוברת סף מסוים – הופ! היא מכניסה סמיילי. דמיינו צ'אט – אני כותבת לתומי, וכשעולה חיוך על פני – סמיילי מושתל לתוך השיחה. וזה עובד! ואפילו טוב מדי, כל חיוך שלי מייצר משהו כזה :):):). ואחרי שהתקנתי ובחנתי, חזרתי לענייניי, ולקח לי הרבה זמן לגלות שהתוכנה המשיכה לפזר סמיילים בתוך שלל מסמכים רציניים יותר שעבדתי עליהם (ב-CV שלי, מצב משפחתי – "רווקה :)”). בקיצור, התכנה עשתה לי בלגאן וגרמה למודעות עצמית עודפת. אז הסרתי. אבל היא די מקסימה, תציצו – http://vimeo.com/10356980
ובכל מקרה – שלום אנטייטלד! אני שמחה להיות כאן :).
היי! :>
את הסמיילי שלי העתקתי בגיל 16 מאחד הרול-מודלס האינטרנטיים שלי. אהבתי את השונות שלו, יחד עם פשטותו המקסימה. :> אני גם אוהב שרוב תוכנות המסג'ינג לא קולטות ומחליפות אותו באיזה סמיילי מסונתז.
פיזית הרבה יותר קל ל-:) מאשר להרים את שרירי הלחיים, השאלה – האם זה אפשרי "לחייך מבפנים"? מעניין אם ערכו מחקר שהשווה את הפעילות המוחית בחיוך אמיתי לעומת חיוך דיגיטלי…
בכתבה על אמוטיקונים ב-32bit (שנת 96) הזהירו מפני שימוש-יתר ב-:) – יותר מדי סמיילים יגרמו לך להיראות תמהוני… אז בזהירות :>
שלום מיכל,
או הי,
או למיכל רינות שלום רב,
או לקפוץ ישר לעניין, בפמילריות מרושלת:
רוצה עוד מזה!
thanks !!! ;-) …. Actually it's very very well written
יש הרבה דוגמאות נוספות לניסיון להביע טון דיבור בסמסים, בהן עושים שימוש בעיקר בני נוער מהזן הפקאצי, כמו למשל הוספת הרבה אותיות אהו"י למילה: טוב / ברור / מגניב, לעומת טווווב! / ברוווווור! / מגניייייב!
או שימוש יתר באות ע' באופן שלא ממש ברור לי: "כעעעעע" במקום "כן"
אני לצערי נדבקתי במחלת שלוש הנקודות, ממנה אני מנסה להיגמל כבר שנים, ללא הצלחה. כאילו, לסיים משפט בסמס בנקודה נשמע מאוד נחרץ ואולי אפילו עצבני. השלוש נקודות הופכות את הנימה של המשפט ליותר נינוחה… אפילו שאני חוטאת בכתיבה פקאצית כתוצאה מכך…
היה בארץ נהדרת (נדמה לי) מערכון על קורס לפרשנות סמסים. אני גם בעד קורס לכתיבת סמסים. אני יכולה לבזבז שעות על היתרונות והחסרונות בסמיילי. בקטע אחר (גם נדמה לי בארץ נהדרת) אח נוזף באחיו שלא הלך לבקר קרובת משפחה בבית חולים. האח טוען ששלח סמס מכובד, עם סמיילי. מאז אני עוסקת לא מעט ביכולת ובנסיון להעביר אינטונציה במיילים וסמסים. נדמה לי שמערכות יחסים שלמות קמו ונפלו על פרשנויות לא נכונות.
אצלי הבעיה היא סוגריים, כפולים, רגילים ומרובעים. שעוזרים לי לדמות את הדיבור הלא קוהרנטי שלי (ויש את סוגיית הסמיילי בסוף סוגריים, שעלה שוב לדיון בפייסבוק :)).
מאיר, מי הרול מודל האינטרנטי שלך?
^__^
אולי, במקום סמיילים, אפשר לשנות את הפונט בהתאם לטון הדיבור. וכך יתקבלו הודעות מגוונות ועשירות מבחינה טיפוגרפית.
למשל, כדי להדגיש שמחה במילה מסויימת – נכתוב אותה בפונט אופטימי (פרנק ריהל או נרקיסים למשל), ואם שולחים למישהו סמ"ס זועם אפשר להשתמש בפונט קשוח ועצבני (כמו חיים או אלכימאי).
:)
פוסט מעולה.
עולים לי שני דברים:
1. Netiquette – בעקבות הערתו של אברהם. בתחילת ימי האינטרנט נוסח קוד התנהגות לרשת – הוא אסר, לדוגמא, על כתיבה באותיות GDOLOT יותר מדי, שמא זה "יישמע" כמו צעקה.
קישור:
http://en.wikipedia.org/wiki/Netiquette
2. האם אין צורך להבהיר ביחסים גם את העובדה שלעולם לא יהיה תחליף לתקשורת פנים אל פנים, שנחותה ממנה התקשורת הקולית (טלפון), שנחותה ממנה התקשורת הטקסטואלית.
וכן את השימושים השונים בהם כן כדאי לעשות שימוש בטקסטואלית על פני הקולית (לדג': הודעה על משהו בירוקרטי/פונקציונאלי, העברה של מספר טלפון או כתובת מייל שתחסוך את האיות וכו'). היכן עושים שימוש בקולית על פני פנים-אל-פנים (כשאין זמן להפגש או כשרחוקים? או שיש לדבר איכות משלו?).
סיינפלד.
יותר נכון, סיינפלד!
בעצם -סיינפלד:-)
היי מיכל,
בדיוק לפני מספר ימים ישבתי עם חברות ודיברנו על כל מיני שינויים ובינהם הדברים שפעם לא היו ויכולנו בלעדייהם והיום עצם המחשבה נראית משונה. הדיון נסב על כך שכל דור הורים/מבוגרים רואה בדור הצעיר מורד, ולא מובן בעליל.
למשל למבוגרים קשה להתרגל לאותם שינויים טכנולוגיים שהצעירים שוחים בהם בקלות רבה. ואז הוסיפה אחת מהנוכחות שהשינוי הכי דרמטי שנעשה בין הדורות היה ביום שהומצא למעשה הטלפון (וכמו שאמר פה אבנר :"לעולם יהיה תחליף לתקשורת פנים אל פנים…") אצל אותם מבוגרי הדור לא נתפס הרעיון של תקשורת שהיא לא פנים מול פנים הרי באמת איך ניתן להבין משמעויות דקות ושפת גוף. זהו בעצם זלזול וחוסר כבוד מובהק כך הם חשבו, והנה היום מאוד קל לנו להשתמש במילה או שתיים כדי להעביר מסר בהודעות טקסט וזאת לפעמים כדי להימנע משיחה פנים מול פנים או טלפונית. אני תוהה איך אותם הורים של אז היו מתיחסים לרעיון זה?…
הי, תודה על התגובות מאירות העיניים!
מיכל – גם לי היו שנים ארוכות של שלוש נקודות, ונראה לי שהאבחון שלך מאד מדויק – הן עוזרות לטשטש את הסופיות של המשפט… אולי בדומה ל- "כאילו" ו"כזה" שמורידים את רמת המחויבות של הדובר לדבריו…
טליה – סמיילי וסוגריים זו צרה ממש, בעיקר שאני תמיד רואה שם מישהו עם סנטר כפול ושומה :)).
טימור – תודה על הזווית האסיתית. זה לא מדהים שהיפנים מבטאים רגשות דרך העיניים ולא הפה? (n_n) (._.) (-__-) וכו'.
אברהם – מעולה. אני מכירה עבודה אינטראקטיבית אחת שניתחה את טון הדיבור והמירה אותו בזמן אמת למילים Bla Bla Bla רשומות בפונט, גודל וצבע שונים בהתאם לטון. זה היה מקסים!
מצחיק, לא חשבתי על הסמיילי שלי כעל ישות אסיתית, רק כעל דרך לחייך (אבל ממש).
מיכל – איזו תגובה מבריקה. סחטיין. תוכלי להפנות לתיעוד כלשהו של העבודה האינטראקטיבית שציינת?
אבנר – תודה! הנה, כאן:
http://www.mathlete.com/portfolio/chitchat.php
תודה, מגניב!
פעם נעלבתי כששלחתי אסאםאס אוהב לחברה שלי וסיימתי ב"נשיקות!!!" והתשובה שהגיעה היתה "נשיקה".
נשיקה??? רק נשיקה???? המוח שלי ישר תרגם את החוסר בסימני הקריאה כטון דיבור לקוני וקר. ההבדל שעשה בעניי המחסור בסימן הקריאה היה ענק.
אני רואה בהכפלות של אוטיות וסימנים נסיון להכניס לכתוב תוספת של רגש, טון, רווח (זמן שבו הפסקתי לדבר אבל המילה עדיין עומדת באוויר). השכבות שקיימות בדיבור מעבר למילים עצמן.
כי במציאות אנחנו מדברים אחרת. עם ר ו ו ח י ם בתוך בין המילים, עם שתיקות, לפעמים עםרצפים-מהירים-של-מילים-בקצב-מהיר , עם הרבה אינטונציות!!!!!! ורגש! וחד משמעיות!! ורב משמעיות… וחיוכים קצרים :) וחיוכים ארוכים :):):):)
בהמשך למה שכתבתם מיכל ואברהם אני תוהה אם צבע יכול לבצע חלק מהעבודה. אם צבעוניות שונה לחיוך או לסימן השאלה או אולי לכל השורה יכולה לתת לנו את הדגש של הדחיפות או הטון. צעקה תהיה בבולד ובצבע שחור, לחישה תהיה אפורה בהירה עדינה
אני מגלה את השרשור הזה אחרי 10 חודשים. אבל בכל זאת…
יש עוד פן חשוב לסמיילים האלה שאותו למדתי ממעצבת פולניה שהשתתפה בסדנה שנתתי בורשה באוקטובר.
כותרת הסדנה היתה "Forgetting, Forgiving, and Other Things that Machines Still Can't Do" והיא היתה בנויה כמעין Think-Tank שמטרתו לתכנן טכנולוגיה "פגומה" שתותאם לשימוש האנושי שלנו בה, בעיקר סביב חרדות של פרטיות ואינטימיות ברשת והפחד מאינדוקס הזהות והרגשות שלנו ע"י מחשבים.
אותה פולניה מבריקה העלתה את נושא האמוטיקונים שבהם היא עושה שימוש בצ'אטים כמו בסקייפ. האינסייט המרתק שלה היה שכשהיא מתמשת ב :) החברים שלה מתרגמים את אותו :) לזכרון שלהם של החיוך שלה (שהיה מאוד יחודי ויפה, אגב), את זה המחשב לא יכול לאנדקס. מעבר לזה, כשהיא עושה שימוש באמוטיקון מוזר יותר כמו ה(poolparty) בסקייפ, המשמעות שלו נגזרת רק מהתוכן בו היא וחבריה טוענים אותו. זאת אומרת, המשמעות נגזרת מההקשר החברתי, הבלתי אמצעי, הנרכש ע"י בני אדם והבלתי חדיר עבור מכונות.
הידד!