בגרות כמו ילדות. האם אפשר להפריד אותן כמו חלמון מחלבון?
אני עוברת על התחנות בחיי, האם ניתן להגיד שאחת מהן היא החוויה המבגרת?
ברור שללדת בלי משכך כאבים אחרי 26 שעות היא לא חוויה מרעננת ומצעירה, ובאותה בהירות ברור שכל שניה שחולפת עם השעון היא גם כזו, ותשומת הלב אליה מעצימה אותה לדאגה, לפחד ולתחושת לחץ.
אני חושבת שכשתלו על הקיר בגן את תמונת משה בתיבה שלי, כשהייתי בת ארבע, הרגשתי רצינית. הרגשתי שהגעתי למשהו בחיים ושמעתה אני בוגרת.
אני זוכרת שבדשא משמאל לתיבת הגומא ציירתי צב, שבלול ופרחים, זוכרת את היאור שמעבר.
מאז התחושה הזו לא השתנתה הרבה.
יפה, מרגש. אם את זוכרת, הרי שהילדה בת הארבע והאמא הצעירה שחשה בגרות ובשלות אחת הן ולא ניתן להפרידן כחלמון מחלבון…
אנחנו החלמון והחלבון בערבובייה, כמו גם הביצה והתרנגולת….
אני חושבת שתחושת הרצינות יחד עם לצייר צב שבלול ופרחים באותו זמן גם בגילינו ה"מופלג" זה סוד הצלחה……
שרה ונטע, נכון, הכל מעורבב. לרגע הכל נראה מופרד לרגע מאוחד ומעורבב ( וחסר סיכוי להשתנות כמו כמו חביתה מקושקשת…) לרגע הזמן נראה מזמן ולרגע הרגע…
תודה מירי, והאמת היא שזה היה בדיוק הקושי שלי ובדיוק ההתלבטות. לצייר אותם או לא ואיך בכלל.
נורא אוהב את הרעיון של "מחווה לעצמי של פעם", זה די גאוני. ומאד אוהב את העבודה עצמה – לאט לאט אני לומד להכיר את השפה שלך ויש בה משהו מעודן מאד.
אבנר תודה, פתאום אני רואה את מה שכתבת וכל-כך כיף לקרוא. זה אתה שהסבת את תשומת ליבי שמדובר בשפה ומאז בכל פוסט שאני מעלה אני מבינה מחדש שיש לי שפת אנטייטלד, זווית שבאה לידי ביטוי רק בבמה הזו.
עינת יקרה,
מרגש. לדעת שתגובה יכולה לגעת באמנית באופן שנותן לה מבט חדש על העבודות שלה. לפני כמה ימים חשבתי על שפת אנטייטלד שלך ועל הקשר שלה עם ריכטר. מתוך הלא מפוקס יכולה לבוא בהירות גדולה.
נ.ב. חסרת לנו במפגש אנטייטלד, אבל יותר מנשמח אם תצטרפי לדיונים ב-untitled.evolve (כמובן בתום החופש, כשיהיה פנאי ורק אם בא לך).
תודה, מחמאה אמיתית.
גם אני הצטערתי על הפספוס, אבל אם מסתכלים בזוית חיובית: זה הופך את הפעם הבאה לרצויה יותר.