ויקטור פרוסטיג

את פרויקט הגמר שלי עדיין לא הגשתי אבל אני יכולה לשתף אתכם כרגע בתחושותיי –

לסיים לימודים בתקשורת חזותית זה כמו ללדת את הילד של השכן – תהליך ארוך, מייגע ומלא אשמה.
בתור סטודנטית שנמצאת בתוך המערבולת ברגע הנוכחי, אני רוצה הפלה. וגט. גם דרכון זר וזהות חדשה נשמעים לי מאוד מפתים. אחת ליומיים אני קמה בבוקר עם רצון עז להעלם מעל פני האדמה ולא לעמוד מול חברי הפאנל בעוד שבועיים עם התינוק שלי, שאינו בצבע הנכון.

לסיים לימודים במחלקה לתקשורת חזותית זה כמו לשחק pin the donkey – עם כיסוי עיניים, כשעשרה אנשים דוחפים אותך, כל אחד לכיוון אחר. לשמוע עשרות קולות שונים שכל אחד מהם בטוח שהוא מפנה אותך לנקודה הנכונה –

פעם שעברה שכתבתי כאן משהו צינזרו אותי אותי משום מה, כנראה שזה לא אתר דמוקרטי.. בכל אופן רק רציתי להביע את הזדהותי המלאה עם השניים שלפניי.. תהיו חזקים, בסוף כולם מתים

פפפפפפפ….
עברו כמה שנים מאז ההגשה שלי. הדבר היחידי שאני זוכרת זה את השיר שהתנגן ברדיו כל הדרך להגשה.
ושתי ביקורות שהיו ענייניות ומחכימות, מאת שני מרצים / ראשי מחלקה חכמים ומקצועיים.
לצערי זוכרת גם את אלה שנמצאים שם רק כדי להוכיח לעצמם שהם שוים משהו (הרבה תוכן, כמו תמיד במקרים כאלה, לא היה שם.)
חבל שעושים מזה כזה אירוע דרמטי.
זה לא מיטיב עם אף אחד ועם שום תוצר.
לפעמים אני תוהה – מה עדיף. להגיש שוב את פרוייקט הגמר או לעשות שוב את הבגרות במתמטיקה.
אין לי תשובה עדיין.

לסיכום, אם אתם שואלים אותי – ושאלתם אותי הרי – משהו מוכרח להשתנות.
ובכלל – קצת יותר מקצועיות לא תהרוג אף אחד.
קצת פחות אגו כנ"ל.

אה והשיר?
כמובן.
bright eyes
the first day of my life

גם בהלוך הוא התנגן וגם בחזור.

גלי א. – איזו עוצמה בכתיבה. התיאור המזעזע של החוויה שלך חזק ביותר. למזלי אני חוויתי משהו הרבה יותר מתון… אני רוצה לשתף בחוויה אחת ספציפית, דווקא חיובית. והיא העזרה שקיבלתי מחברים, בעיקר מחבר אחד, לקראת ההגשה. זה משהו שאתה לא שוכח כל החיים, אני חושב.

אכן …. תינוק בצבע לא נכון
אצלנו הגנקולוג הגדיל לעשות ושיגר מייל המודיע מראש ש-95 שמור לאלוהים ומתחת ל80 זהו פשוט תוצר שלא שווה להפליץ לכיוונו

אפידורל

לנוכח השיתוק שאוחז בלא מעט מאיתנו אני תמיד תוהה מה קרה לשנות הלימוד וכל המאמץ של השנים שקדמו לפרויקט. ברור לי שיש כאן השפעה של המיתוס של פרויקט הגמר, אבל השאלה היא האם פיתחו אצלנו מספיק את הכלים לעבודה מסוג כזה. אחרי שלוש וחצי שנים שלמדנו לעבוד בפורמט של סקיצה-הגשה על בסיס שבועי ונסיונות לא מעטים לרצות מרצים שמושכים את העבודות לכיוון טעמם האישי, אנחנו כבר לא יודעים לעבוד לבד. יכול להיות שצריך לשנות את המערכת (אולי אפילו לא נדרש שינוי גדול מאוד) על מנת שתיצור סטודנטים עצמאיים יותר? התמזל מזלי להתקל באנשים שידעו לכוון אותי, למצות את הפוטנציאל שלי – שלי, לא שלהם, לא של התרגיל, לא של הכיתה. אולי כדאי לקדם יותר הוראה מסוג כזה, ופחות הוראה מהסוג שנתקלתי בה עד השנה – הוראה שמסתכלת עלי מלמעלה, הוראה של פייבוריטים (שמעולם לא הייתי אחת מהם), שמעלה על נס את המצטיינים (95 לאלוהים למשל), שאינה מפרגנת ולא מנסה למצות את הפוטנציאל שלי כאדם. עד לא מזמן חשבתי שזה בלתי אפשרי, אבל אני שמחה לגלות שטעיתי. אולי הפרויקטים שלנו יראו אחרת, או לפחות ירשמו בזכרוננו כחוויה של למידה חיובית, אם נלמד ללמוד נכון.

אני לא מאמינה שעברה כבר שנה. שנה שלמה שבה לא היו לי שיעורים, שנה שלמה שבה לא היו הגשות, ולא הייתי צריכה לסוע בקו 66 הארור.

התהליך על פרוייקט הגמר נראה לי הכי דומה להריון. אבל הריון שידעת במשך 4 שנים שאתה הולך לקראתו, ותכננת את השם של הילד, איך תצא לחופשת לידה נוחה מהחודש השלישי ואילך, ואיך תכריח את כולם לקום בשבילך באוטובוס.
אבל לא כך המצב. הילד מעיר אותך בשש בבוקר. יש יותר מדי תורים לגיניקולוג, שמצקצק בעוד שהוא מסתכל באולטרהסאונד וטוען שהילד לא מאופיין מספיק. הוא קורא לרופאים אחרים שמסתכלים עליך באכזבה – איך יצא לך כזה אולטרהסאונד עקום? למה עברו כבר 4 שנים פלוס שנה בעולם האמיתי ואני עדיין לא יודעת לחתוך כמו שצריך עם סכין חיתוך?

נראה לי שכחתי מה רציתי לכתוב. בקיצור, אל תקחו את זה קשה מדי. זה יעבור לפני שתרגישו. פרוייקט הגמר ישכב לו בניחותא בבוידעם או מתחת למיטה עם שאר העבודות שעשיתם לשנקר\בצלאל\ויצו\מכללת מספיינט בע"מ. עוד כמה שנים, כאשר תעבדו במשרד פרסום\עיצוב\מיתוג, המעצבים והגרפיקאים ידברו על הפרוייקטים שהם עשו בסיום הלימודים. יקח לכם כמה דקות להזכר. זה באמת יעבור. מבטיחה. ♥

אני למדתי בחו"ל (אמנות). שם אין הגשות כאלה.
כמובן שבסוף סמסטר או בסוף שנה או בסוף הלימודים יש הגשות אבל זה לא הטקס המלחיץ שמתואר כאן.

בסופו של דבר אנחנו מדברים על מוסדות חינוך. אז השאלה המתבקשת היא: מה אנשים לומדים בתא הלחץ הזה שמתואר בדיון הזה והאם זו הדרך האופטימלית ללמד את "הדבר הזה."
כיוון שלא הייתי שם – אין לי תשובה אבל זו בהחלט שאלה שצריכה לעניין את מנהלי המחלקות ואת את המורים.

וגם קשור – אהבתי את הפוסט הקודם שדיבר על התהליך. אני חושב שיש הרבה טעם בלהראות תהליך שלם מרעיון לסקיצה לפיתוח למוצר סופי. זה נותן למבקרים ידית שבה ניתן לאחוז את היצירה. זה גם מאפשר להם לראות ולהבין אילו דברים לא נבחרו בדרך – מה נשאר על רצפת חדר העריכה – וזה בהחלט כר פורה לדיון מעניין.

בביקורות שהייתי בהן בארץ שמתי לב שלפעמים המרצים אומרים משהו רק כי… צריך. כי זה מצופה מהם, כי ראש המחלקה יסתכל עליהם עקום אם לא יפצו פה. הביקורות יכולות להיות הרבה יותר מענינות וקצרות אם אנשים רק יאמרו דברים שיש בהם חידוש או טעם.

סוף הסיפור:
ואז כולם הולים לקפיטריה (שמשמשת גם כבר) כולל המורים ומנהל בית הספר שמזמין את כולם לדרינקים על חשבונו (טוב, זה לא קורה תמיד. אבל כשאני סיימתי זה היה ככה) ומשם ממשיך ערב ארוך רווי אלכוהול ושמחה משחררת.
שלא תבינו לא נכון – כולם מאוד נלחצים לפני, אבל הדרך בה הכל מתנהל היא מאוד מכובדת ומקצועית.

לא מדובר להתייחסות רק בבתי הספר – אלא התייחסות כללית כמובן. כל חיי עסקתי באמנות ותמיד כשפגשתי מישהו חדש, או איזו דודה באירוע משפחתי, וספרתי שאני לומדת אמנות, הסתכלו עליי במבט עקום וירו את השאלות הקבועות כמו "מה יצא לך מזה?" ו- "יש בזה עבודה?"…
אח"כ הגעתי לצרפת וכמעט בכל פעם שנקלעתי לסיטואציה דומה, התגובה היתה אחרת לגמרי. היה איזה זיק בעיניים, "איזה יופי!" וגם מיד פתח לשיחה – "מה את חושבת על התערוכה של ….".
אני חושבת שבארץ יש עשייה איכותית ופורה, יש גם בתי ספר טובים וקהל צמא ורציני. אבל הדרך עוד ארוכה – וקצת קשה להתחרות בצרפת על כל ההסטוריה התרבותית שלה.
אולי יום אחד גם אצלנו יפתחו מהדורת חדשות באיזו ידיעה תרבותית, או לפחות יפסיקו לתייג: "תרבות בידור ופנאי" ו- "משרד התרבות החינוך המדע והספורט". ווטאבר. אני אופטימית.

הרבה פעמים בתהליך { אני יומיים לפני הגשה}
הרגשתי כמו כל התיאורים {הרהוטים! גודמיט} שעלו כאן ועוד,
אני יודעת להגיד שמה שעזר לי לאורך הרגעים האלו{והם א-ר-ו-כ-י-ם} ,זה המחשבה השפויה על הבוקר שאחרי ההגשה אבל לא במובן של ההקלה ואנחת הרווחה אלא במובן הפשוט . אינהרציה.
גם ביום שאחרי כמו ביום שלפני תפתח המכולת מול הבית, והכלבה שלי תצטרך פיפי ואני אצטרך לבחור לחיות,לנשום, לשמוח בהתחלה החדשה שלי , מה שיקרה מכאן עד אותו בוקר יקרה בכל מקרה כי נגמר לי השביל . וההתמודדות עם כל שיקרה היא בחירה ככל הבחירות.
אפשר לבחור ברחמים עצמיים ולהתקרבן מול הדבר הענק הזה ואפשר לחמוק מהקליעים ולמזער את הקושי ככל האפשר.
בסופו של דבר כמו כל דבר בחיים החוויה האישית בתהליך הזה היא תוצאה של הכלי ששלפתי לעצמי מהארגז.
אז אל תשכחו להשקות את העציצים לפני ההגשה שלכם,
בהצלחה לכולנו

אני הגשתי את הפרוייקט גמר שלי בתקשורת חזותית בעיצוב מדיה אינטרקטיבית לפני שבוע וחצי ולדעתי יש כמה בעיות בסיסיות בהגשה :

1. תהליך ומחקר – במסלול שלנו אנחנו מתעסקים בעיקר בתחום האינטרנט שם כל פרוייקט חייב להתעדכן ולהתחדש כל הזמן ובהגשות אין התיחסות אמתית לתהליך ולמחקר שעבר הממשק אף אחד לא מנסה להשתמש באתר ולבדק.
התיחסות העיקרית היא: "האם הפרזנטציה הייתה טובה או לא"…
אני לא אומרת שזה לא חשוב בכלל אבל גם תוכנית עסקית חשובה. אולי נתחיל לחייב את הסטודנט להציג תוכנית עסקית מפורטת עם ניהול סיכונים, כי אם הוא צריך לדעת למכור בפרנטציה אז אולי הוא יפול מבחינה כלכלית בשיווק הפרוייקט ….

2. ציונים – כל אחד שמסיים לימודי עיצוב גרפי אומר שלציון אין חשיבות בעולם האמיתי. באוניברסיטת הראוורד לא נותנים ציונים מתוך הבנה שאם אתה נמצא בממסד הזה ואם הגעת עד שלב זה סימן שאתה טוב ומתאים למחלקה.
למה אנחנו לא מקבלים התיחסות כתובה על ההגשה מצד המרצים שנותנים ציון, במקום לרשום 80 שירשמו מה עובד או לא עובד בפרוייקט – ביקורת אמיתית וגלויה.
ואם יש ציונים אז למה אין נירמול בין כל השנים.

אכן… יש בעיות רבות בנושא זה. משלבי הגיבוש הראשוניים ועד לביקורת.
מאחר ואנו עוסקים בעיצוב, יש לא מעט אנשים מעופפים שחסרים יכולת ניהול זמן ועבודה, במיוחד אם לא לימדו אותם לעשות זאת. איני נמנה על אלה, אך רבים מחבריי כן והם התקשו עד מאוד. קורס אחד שלקחתי (פרויקט אינטראקטיבי אישי, בן בנחורין) עזר מאוד להתכונן כיוון שדמה במבנהו לפרויקט גמר. גם היקפו היה דומה.
באופן אישי, מצאתי את קולי בשנתיים האחרונות בבצלאל, שיאן בפרויקט הגמר: בהזדמנות ליצור סוף סוף באופן עצמאי. מיעטתי מאוד בהתייעצות עם מרצים ונסמכתי יותר על התייעצות עם חברים שחשתי שהם מבינים אותי טוב יותר ואת העולם הויזואלי שניסיתי ליצור (תודה אבירן).
לצערי, הפרזנטציה מהווה חלק קריטי בהגשה ולא כולנו פרזנטורים גדולים. הפאנל אינטרדיסציפלינרי אך כל אחד מנסה לדבר על תחומים שהוא לא מבין בהם בהכרח (כשהם לא מדברים על עצמם). מאיירת מבקרת אינטראקטיב, מילא, אבל אף מילה על איור ועיצוב דמויות? זו בעיה.
פרויקט הגמר שלי זכה להכרה מקהילת המעצבים ואף בחו"ל, אך הביקורת בבצלאל היתה רק פושרת-פלוס. נדמה כי גם זה מעיד על בעיה בהערכת הפרויקט נכונה.