במשך חודש שלם פילחתי רימונים. בישיבה, בעמידה, תוך שיחת טלפון, תוך כדי כל דבר.
הימים חלפו והשתנו מימי זיעה ניגרת לימי צמרור קל.
מיששתי והסתכלתי על התקמטות הקליפה שלהם שהיא רכה באמת אבל קשה מבחוץ. היו שני רימונים עם 613 גרגירים אבל לא ספרתי לכולם.
בבית שכל הזמן יוצאים ונכנסים בו אף אחד לא שם לב והקערה מתרוקנת תוך כדי שהיא מתמלאת; בזמן שאני מפרידה גרגרים בודדים מתת הקליפה נדחפו כפות ידיים וחפנו מאות אחרים.
התחלתי אחרי הלילה שבו חלמתי 11 וצורת לב ליד הספרות באינסטגרם ובבוקר הסתבר שזו אמת, כי בחלום השני בת הקול אמרה לי – חודש ימים שבי ופלחי רימונים, אחד אחרי השני. צייתי.
עברו דרכי גרגרים שקופים ורודים ואדומים. נסעתי לקיבוץ וקטפתי אותם, כי אלו של הסופר היו בשקל ויפים יפים, אדומים מבפנים, אבל חמוצים. לא תמיד היה הבדל בין דם של שריטות ועור מבוקע לבין מיץ רימונים שצבע את האצבעות וניגר אל האמה.
הסתכלתי על תבנית הגרגרים: פאותיהם בהימנעות מקוערת על לתפארת מקומרת מעל. השמש עברה סביבם דרכם ומעליהם, הם נצצו וזהרו ונמאסו. בלילות חלמתי שאני משוטטת בין גרגרים וטובעת.
בחלוף חודש, מאחורי קיר צהבהב הסתתרה קבוצת גרגרים, האחרון היה מוזר וקשה כמו אבן: יהלום ורוד מושלם.
איך אני אוהבת את היהלומים האלה. במיוחד באור שמש אחורי.
מסכימה איתך שהם מהממים ביופיים. אבל זה היה יהלום אמיתי אמיתי אמיתי וחסר רבב. מזל שאף אחד לא בלע אותו, אבל אולי זה כבר סיפור אחר.
מדהימה! גם צלמת גם סופרת! מזכיר בסגנון את שמעון אדף…
מקסים .גם הצילום וגם הכתוב.