יש משהו אותנטי בישראל האסקימולימונית, זה קשור בסופו של דבר לאקלים. גם אם ליבנו הוא ברלינאי מצועף, רגלינו תמיד נטועות עמוק בכפכפים. עובדה.
ארטיק־קרטיב־שוקולד־בננה.
למרות שאני איש של קרטיבים, אני מפרגן למכת הפרוזן יוגורט שנחתה על תל־אביב לאחרונה. אני רק תוהה לגבי המיתוג המאוד אחיד של כולם – בין המאפיינים הבולטים אפשר להבחין בלוגואים גראפיים־וקטוריים־נקיים, צבעוניות פסטלית ואליטיסטית, אנגלית (נו ברור). לא עדיף כבר לשים עדשות כחולות ולצבוע לבלונד?
שלא תבינו לא נכון – זה יפה, זה אסטטי, זה עכשווי ורואים שהושקעה עבודה ומחשבה בעיצוב ובמיתוג.
אבל בחייאת, מה הקשר לגלידות? לישראל? למה הסטריליות? למה הניכור?
יוצא שזה נראה מתאמץ כמו עבודה של תלמיד שקדן בקורס מיתוג, המנסה להשתמש בכל מה שיש והעיקר שייצא לו יפה כמו בבלוגים באינטרנט.
זה פאקינג גלידה! לא בית מרקחת סקנדינבי.
למישהו יש טילון?
יפה כתבת, אכן עידן הפלסטיק סיפח אליו את הגלידריות, וזאת היא רק ההתחלה לה לה.
הרי מי שקונה מותגים, וחייבים לקנות מותגים לא יכול להתלכלך מגלידה שנוזלת, אפילו ילדים היום נולדים עם מטלית לחה שהם מקבלים ברחם, להתנגב מהלכלוך, אז ברור שהגלידה חייבת להיות פלסטית ונקייה.
מה, לגלידה אסור לעבור ניתוח פלסטי? מתיחת פנים? שאיבת שומן? (זה לא גלידה, זה יוגורט)
אני חושב שבכל זאת צריך להבדיל כאן בין הכוחות… עד כמה שהבנתי, זכות הראשונים היא של יוגו, שפיתחו את המוצר שלהם על פי מודל אמריקאי שהוכיח את עצמו, ובמקביל הפקידו את מלאכת המיתוג בידיה של נורית קוניאק, שנסכה בגלידת היוגורט הפשוטה צ'ארם מתוחכם ומוקפד, כדי לבדל את אופציית היוגורט מאופציית הגלידה – הילדותית, הפשוטה והזולה יותר.
הקופיקאטים המוצלחים והמוצלחים פחות, כולם הלכו בעקבות אווירת המותג שיוגו הכתיבו- רך, נקי, משדר פשטות יחד עם טוויסט כלשהו המדבר אל הצרכנים העירוניים של גלידת היוגורט. הפייבוריט שלי הוא תמרה, עם הלוגו הפשוט והצבעים החולמניים, ויותר חשוב מזה – כסאות הנדנדה התלויים וקערות תותי השדה…
חבר שלי, אבי שטרן, טוען שכל מקום חדש של יוגורט משתדל להידמות כמה שיותר לאפליקציה של אייפון.
סחטיין על הפוסט המושקע. איסוף הלוגואים לחבורה אחת יוצר אפשרות לקרוא באמת את המדיה ולתת ערך מוסף לקוראים. המשיכו כך!
מה שמדהים בעיניי זה שההיסטוריה חוזרת. היינו כבר בסיבוב של פרוזן יוגורט. כבר היינו אומרים – צצו כמו פרוזן יוגורט אחרי החורף. איך שנות ה-80 חזרו? איך? מכל השנות שיש, דווקא הן?
דווקא אני חובבת את המעדן הזה. ובכל זאת.
ומה שמאיר אמר :)
מעניין שמקוריות לא מולידה מקוריות , מהתחלה מקורית אחת נוצרו כמה וכמה גירסאות אחרות דומות להן, אומנם לא חד משמעית אך מספיק בכדי ליצור אחידות מסויימת (לרעה).
משום מה תופעת החקיינות נפוצה בישראל, אם רואים שלמישהו הצליח איזה משהו ממהרים לחקות עיין ערך הפיצוציות שהם מעיין אקזמה על פני כל שטח אורבני בישראל.
אני יכול רק להניח למען המעצבים שהבעייה היא גם הלקוחות שמן הסתם לא מוכנים להסתכן במשהו שונה/מאתגר ומעדיפים ללכת על בטוח דהיינו משהו שהם כבר ראו והצליח, מה שמצחיק הוא שכל טרנד שהשפיע כאן (כמו ארומה, יוגו וכו') התחיל מהחלטה לא שגרתית ואמיצה של לקוח ומעצב, לאחר מכן מיהרו רבים לנצל את הבאר החדשה עד תום, באר שלא הם חפרו.
אני טוען את זה הרבה. השימוש באנגלית הוא סוג של סממן לקונספציות שעדיין ממאנות להיעלם – ההערצה לכל דבר שהוא אירופאי/תרבות מערבית, הרצון לחיקוי מושלם ולהיות מערבי. כל אלה באים על חשבון המיקום שלנו במזרח התיכון. אנחנו מסרבים להבין איפה אנחנו ומי אנחנו. במובן מסויים מדובר בחיקוי קולוניאליסטי ששורשיו בתחילת ההתישבות היהודית אירופאית בארץ הקוידעש.
חלק מאיתנו לא מבינים שאנחנו יכולים בהחלט לספק אלטרנטיבות אמיתיות בעברית, ואפילו להשתמש ברפרנסים ובשפות הקשורים לאזורנו.
כפי שכתב אחד העם, על מנת להגיע לעומק תרבותי, לא מומלץ לחקות את אלה שעליונים עלינו תרבותית, כי אנחנו תמיד נישאר צעד אחד אחורה, אלא לעורר את יצר ההתחרות ובכך לספק אלטרנטיבה אמיתית ואותנטית, והדבר נכון לכל תחומי התרבות. אני חושב שיש לנו המעצבים איזו אחריות ואתיקה בנושא, שאנחנו יכולים לקדם.
יש אמת בדבריך. מזל שלאחרונה נראה שהיוגורטריות מתחילות להיסגר, ב"ה.