להתבונן על שקוף

דנידין הבלתי נראה היה דמות מיתולוגית בספרות הילדים של שנות ה-70. באמצעות השיקוי המיוחד הוא הצליח להעלים ולהערים על אויבנו הרבים מנשוא. 'הבלתי נראה' הוא גם הבלתי נתפש, אך בגלל חוסר ממשותו הוא מצליח להשאר לעד. כך הוא האל היהודי. אין לו פנים, אין לו תוים, אין לו מראה פיזי. ואולי החמקמקות שלו היא שהופכת אותו לנצחי כל כך. מה שמוחשי הופך אחרי זמן מסוים לשקוף. ומה ששקוף הופך לאחר זמן מסוים מוחשי ונצחי. מסגרת משקפיים חדשה מאד מוחשית בשבועיים הראשונים של החבישה. אני רואה את המסגרת בולטת בתודעה שלי. אך אחרי זמן מסויים המוח מוחק את הנוכחות של המסגרת לאין. המוח יכול לעשות את אותה הפעולה גם לרעש, או לריח. כך שגם משהו בולט ופרובוקטיבי כמו כסא אדום של רון ארד שעומד בסטודיו הופך לשקוף עם הזמן. למרות הנוכחות הכבירה שלו, והנוחיות המוגבלת שלו, הוא נעלם לאחר כמה שבועות או חודשים. והיות ואף אחד לא יושב על הכסא האדום הזה, הוא נעדר מהתודעה.

הכסא החדש של טוקוגין יושיוקה עבור קרטל האיטלקית מנסה לבחון את היחס בין השקיפות לנוכחות. יציקת הפלסטיק השקופה, שיש לה כבר הסטוריה ארוכה יותר מהספרים של דנידין, מעלימה את הנוכחות של הכסא למינימום. הצלילות של העובי הרב של המשענת והידיות מעוותת את המציאות אך במעט ויוצרת תחושת ריחוף למרות הכבדות הצורנית. יהיה מעניין להרגיש את הכסא הזה במילאנו הקרוב באופן פיזי ולא על ידי צילום מתוחכם של תאורה אחורית בהירה למדי. אולי למרות השקיפות המוחלטת הזאת, הכסא הזה לא יהפוך להיות 'שקוף' לסביבה. אולי בגלל מיעוט הנוכחות שלו הוא דוקא ימשיך להסב תשומת לב. זו דיאלקטיקה ידועה.

chair

מסתבר שיש לשקיפות קסם בלתי מוסבר. אני יכול בכל פעם שאני רוצה להתפעל בעוצמות מהמחשבה על העדשה והקרנית השקופה בעין שלי. אני לכאורה יכול לקבל בקלות יחסית את ההווצרות של עור, עצם, שן, שיער. (רק לכאורה, משום שאלה חומרים בעלי תכונות מופלאות), אך קשה לי לעכל את הדרך שהטבע ותהליכי האבולוציה יצרו חומר אופטי שקוף לחלוטין מתאים ביולוגיים.

אני משער שהכסא עשוי פלסטיק משובח מסוג פוליקרבונאט. זה לא זול, זה לא ירוק, וזה כבד מאוד. אך החוויה האסתטית שהוא מעניק בעוצמת הפרופורציות שלו, ובדיוק שהוא מתוכנן, מבשרים על אייקון תרבותי שהולך לצאת לאויר העולם באפריל הקרוב, ומגיע לכאן כדי להשאר.

☼ עוד מאת עזרי טרזי ← לגעת באויר לחוש את הרשת

  1. 1
    מירב פרץ
    שבת 20.03.2010, 22:19

    יופי של פוסט. מסכימה שיהיה מסקרן מאוד לראות את הכסא במילאנו ולגלות אם הרושם שנוצר הוא תוצאה של צילום סטודיו ותאורה מתוחכמת.
    בעניין השקיפות מעניין לחשוב כיצד הוספה של פיגמנט היתה משנה לחלוטין את הנוכחות של הכסא והופכת את מסת הפלסטיק למוחשית ביותר.

  2. 2
    שפרה קורנפלד
    יום ראשון 21.03.2010, 13:02

    נראה לי שהרעש הכרחי כדי לקיים את השקוף גם כנוכח וגם כנפקד, כי בריק היינו מוצאים את עצמינו בוהים במסגרת המשקפיים כי לא היה מה שיסיח את מבטינו מהם, ולעומת זאת- באותו ריק היה הכסא השקוף נעלם לגמרי. הוא זקוק לכל הבלגן סביבו שישתקף דרכו ויבליט את אי-בולטותו.
    (הי! כייף לראות אותך כאן :))

  3. 3
    ויקטור פרוסטיג
    יום שלישי 06.04.2010, 18:33

    תגובתה של שפרה הזכירה לי שלמעשה בכל מבט שלנו אנחנו תמיד רואים את האף שלנו. אין מבט לריק ללא האף הפרטי של כל אחד בתמונה. אנו לא מבחינים בו בדרך כלל כי הוא חסר משמעות במבט.

    אנחנו לא מבחינים בדברים, אלא אם הם משכו את תשומת לבנו, אם יש להם פוטנציאל להיות בעלי עניין עבורנו. והעניין אינו שרוי במימד החזותי או החושי, אלא בחוויה ומשמעויות שהם מעלים. יש שיביט בעולם ויראה ריק ושיש שיביט ויראה עולם ומלואו.

    לכן העדיפו מעצבי הדתות אל בלתי נראה שככזה הינו פתוח לאינטרפרטציות רבות, כמספר הדתות, הכתות והזרמים. אלים בלתי נראים שימשיכו להתקיים כל עוד יהיו רלבנטיים, בעלי משמעות. כמו כל עולם הערכים של כל אחד מאיתנו.

    והאף, הכסא וכל השאר ימשיכו להתקיים כדברים מובנים מאליהם (האל שלהם).