אני לא אוהבת סודות.
ודווקא הייתה למילה הזו את מלוא הפוטנציאל להתחבב עלי – הצימוד למילה ממתק למשל, או שם הפועל החביב "להסתודד".
אולי זה מצלול המילה, חוֹלמית, סתומה למדי, מתחרזת עם ייצוא גופני לא אלגנטי. אולי כי סוד הוא משהו שילדים חולקים בלחישה רטובה על אוזן הממאנת להתמסר למעמד. אולי כי הסוד הכי גדול שלי הוא שאין לי סודות כלל, אולי כי אני מקנאה בכל מי שיש לו מה להסתיר.
–
אומרים המלעיזים שאנחנו חיים בעידן נטול סודות, ויהיה אדוארד סנודן, מי ששמו מכיל גם סוד וגם את החרוז שסרח, עד להצהרה זו. הרי כלו הימים בהם הסתתרנו מאחורי כינויים מחוכמים לעילא, היום אנחנו שם ופנים וכתובת, תאריך לידה ומספר טלפון. אנחנו ארוחת הבוקר ומקומות הבילוי וה"הלכתי עם האמת שלי". אנחנו עירומים מול מראה שחורה, אנחנו שיימלס לגמרי. עוד רגע יכרתו אצבעותינו מאיתנו ויהפכו לתעודות זהות חכמות, ותשדיר-ראפ גרוטסקי ילעג לחשש הקמאי מפני חשיפה, כאילו, מכפ'ת לכם בכלל, הרי הכל כבר בחוץ.
ודווקא כשה"הכל כבר חשוף" בשיאו, המאבק למען חשיפת האמת רק מתגבר, מתכער. אותם מלעיזים מלעיל יהיו הראשונים לעמוד בראש המחנה הנלחם למען חשיפת הסודות, יציצו בציציות, יבקשו לטעום עוד מן האמת הזו – ראשונים לטהר את העולם מן השקר, מעיבודי מחשב זדוניים המרחיקים אותנו מן המציאות – הא לך תוכנת אדובי חמדנית! לא נהיה עבדים נוזליים ליצוגי הליקוויפיי שלך, לא! פוי לך, מקסם שווא. נחוקק נגדך חוקים, פוטושופ, ונציע ממון רב למי שיחשוף ערוותך בפומבי.
כמה עלובה האמת הנחשפת, וכמה יפים הפילטרים של אינסטגרם, וכמה יפה לינה דנהם, גם עם פוטושופ, וגם בלי.
הסודות הן חיל הרגלים של האמת, כמוסת פלא שכוחן כשל בועת סבון: המתח המתגבש לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת. מי שנוצר סוד נוצר את האמת, ומי שנחשף לסוד נחשף אל האמת, ומי שסודו נחשף אינו יכול להסתתר עוד בשקר.
בבסיסה אומנות היא שקרית – היא עיוות ופילטור של המציאות, לישה של המציאות לכדי טקסט מפולפל ומשוכלל, לכדי דבר מה אחר, קסום. ואילו סודות הן כיסי טרור המפעפעים תחת השקר כלבה רותחת, מאיימים למוטט את המוסד כליל ולהותיר אותנו עם האמת, ודבר מלבד האמת, כה יעזור לנו אלוהים.
אולי יותר משאני לא אוהבת סודות, אני ממש אוהבת שקרים.
אפשרות התגובות חסומה.