אנטייטלד מארח את זיו שניידר

כמו ימיו של האדם, גם חייהם של מכשירי חשמל ואלקטרוניקה קצובים. כשהם נולדים, יפהפיים ומבריקים, אנחנו מוקסמים מהם, מאמצים אותם לחיקנו ומטפחים אותם. לאחר זמן לא רב, הם מאכזבים אותנו. הצרכים שלנו משתנים, המכשיר לא מחזיק מעמד, וגם – יש דגמים חדשים בשוק, עם ביצועים הרבה יותר טובים. אנחנו פשוט ממשיכים הלאה. כיום, מעט מאוד מכשירי אלקטרוניקה מצליחים להישאר בסביבה מעבר לשנים ספורות, ואלו ששורדים במשך יותר מעשור נדירים אפילו יותר. במקום שבו כשלו הווקמן, המיני־דיסק, הוידאו וטלפון החוגה, ישנה משקולת פלסטיק אחת אשר שורדת כנגד כל הסיכויים – הפקס.

אני הייתי בטוחה שהוא מת מזמן, עד שנציג השירות הטלפוני של ספקית הסלולר שלי (לא אנקוב בשמה, אבל הוא שם של פרי הדר) התעקש שאשגר אליהם מסמך דרך הפקס. כן, ספקית התקשורת המתקדמת שלי, דור 3.5, שמחייבת אותי בחבילת גלישה, שולחת לי חשבונות לאינבוקס ומפתה אותי במסכי המגע שלה, רוצה לקבל ממני חתיכת נייר דרך מכשיר שפסגת ימי התהילה שלו בימים בהם מדונה הייתה עדיין נשואה לשון פן.

כששאלתי את הנציג על הבקשה התמוהה, הוא הסביר לי שתיבת המייל שלו אינה פתוחה עבור דואר חיצוני מסיבות אבטחה ולכן אני נדרשת לכתת רגליי אל מכשיר הפקס הקרוב. מסיבות עצלות נאלצתי לוותר על שליחת המסמך, מה שגורם לו לדהות כבר שבועיים על שולחני בזמן שאני מנסה לעכל את האבסורד.

ממה שהבנתי, הסיבה העיקרית להמשך השימוש בפקס ברוב בתי העסק – מלבד היעדר מחשב – היא העובדה שתשתית הפקס נחשבת לבטוחה יותר מהאימייל, אשר חשוף להפצת ווירוסים ותוכן זדוני ומסכן את מחשבי הארגון בפריצה (את כל אלו, אגב, לא זממתי לבצע מעולם). כך נוצר מצב בו רשת התקשורת עצמה אינה יכולה לבטוח בטכנולוגיה אותה היא מקדמת במרץ רב.

אולי בעצם חברת הסלולר שלי רק רוצה להיות בטוחה בכוונותיי, ולקבל ממני אישור פיזי לכך שאכפת לי. עדות לכך שאני באמת רוצה להיות איתה ולא עם אף רשת אחרת, שטרחתי לשאת את המסמך בידיי ולמצוא את המכשיר שישגר אותו עבורי, שצפיתי בו מחליק למטה בזמן שהוא מיתרגם, מרחק קילומטרים ממני, לאוסף פיקסלים שחורים על דף דקיק וזול, הוכחה למסירותי.

הנה יושב לו עד היום, כמעט בכל משרד, הפקס – דינוזאור לואו־טק בלתי מעוצב, שריד לימים בהם הייתה יותר משמעות לדף A4 ולמילים שנכתבו עליו.

ובמטה הראשי של חברת הסלולר, בקומה גבוהה עם חלונות מבריקים, ודאי יושב איש מכובד בחולצה מחויטת ומחכה. נפשו משתוקקת למגע, לרשרוש העדין, לכתם דיו מזדמן על האצבע, לפקס שלי, שאותו לא יקבל.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: טל סופיה ← מה עוד נותר ליצור בעולם שהכל כבר נוצר בו? (1)