הפעם היחידה בחיי בה ראיתי גחלילית אמיתית היתה בליל החתונה שלי.
היינו בכפר בצרפת, בחצר הבית שבו גדל בן זוגי, מוקפים עצים ופרחים וריח של חודש יוני באויר.
חבר קירב לפניי את כפות ידיו שחפן כמו שתי קליפות פיסטוק, וביקש שאתבונן היטב. הוא פתח אותן בזהירות, ובחשיכה בהק אור ירוק. האור היה כל כך חד שלרגע חשבתי שמדובר בנורת לד וכל הסצינה היא בדיחה על חשבוני, אבל לא, זאת היתה ללא ספק גחלילית. האור הירוק זהר לה מהטוסיק, ותוך שניות היא נעלמה. זאת היתה הגחלילית הראשונה והאחרונה (בינתיים) שראיתי, יצור אורבני שכמותי.
תופעת הביולומינסנציה, בעברית – הארה ביולוגית, הקסימה אותי מאז ומתמיד. יצורים ימיים החיים מאות מטרים מתחת לפני הים, חרקים, תולעים, פלנקטונים ואפילו פטריות מאירים כשרשראות קישוט לכריסמס בים וביבשה.
האור שהם מפיצים הוא כל כך ״לא טבעי״ עד שנדמה לפעמים שלא מדובר באורגניזם חי כי אם בצעצועי לדים זולים. אני מדמיינת ספינת מסע שעליה משלוח גדול מסין, אשר התפזר בים כשאחת המכולות שקעה באוקיאנוס בדרכה לאחת מחנויות הכל בדולר באלנבי. זה ודאי ההסבר ההגיוני ביותר לתופעת הלגונה הזוהרת ביפן או המים הזרחניים של המפרץ בפורטו ריקו.
כשהאדם מחקה את הטבע תמיד יוצא לו קיטש. לעולם לא נצליח לשכפל תופעות טבעיות הקשורות באור, מבלי לסרס אותן ולהפוך אותן סתמיות וריקניות.
בכל יום השמש שוקעת, ובכל פעם שנצפה בשקיעה משהו עמוק וקדום ירטוט במעמקי הנפש שלנו ואז נשלח יד אל האייפון, נכוון אל האופק ונצלם לאינסטגרם עוד דימוי עקר וחסר משמעות.
אבל האמת, כמה קשה להתאפק ולא לצלם שקיעה.
כשחושבים על זה, סביר להניח שראינו יותר דימויים של שקיעה בחיינו מאשר שקיעות אמיתיות, מה שגורם לייצוג של הטבע להיות עבורנו נגיש יותר מהטבע עצמו. כשאנו נפגשים עם התופעה הטבעית, עולה וצפה כל מערכת הרגשות וההקשרים שפתחנו מול הייצוג של אותה תופעה, ונוצר בלבול מוזר. (“השמים כמו בפוטושופ” אמר ילד אחד כשהשמים נצבעו בצבעים מרהיבים של שקיעה).
אני קוראת יום אחד על כמה מוחות מדעיים המחליטים לשחק עם הטבע ולייצר שרשראות די אנ איי שמורכבות בתכנת מחשב, ובהינף קופי פייסט בוראים יצורים חדשים בעלי תכונות משונות.
הם מציעים לעולם לרקוח צמחים שמאירים בחושך, בשלב ראשון למטרות נוי בעציצי הבית ויום אחד, מי יודע, אולי הם יחליפו את פנסי הרחוב שכן העצים שלצידי הכביש יאירו את הדרך. אם חזונם יתגשם, תהפוך כל הצמחיה מסביבנו למנצנצת בצבעים זוהרים, ונחיה במקרה הטוב בעולם של אוואטר ובמקרה הרע בתפאורה של גן אירועים אין סופי.
כשהאמן אולפור אליאסון מייצר שמש ענקית בטייט מודרן ומשכיב על הגב אלפי בריטים זה יוצא לא רע. אבל עדין, אני בטוחה שעם כל הכבוד לאמנות, כמעט כל אחד מהצופים בעבודה יחליף את חווית הצפייה בה בשמחה תמורת כמה דקות של אור וחום שמש אמיתית, במיוחד בלונדון באמצע ינואר.
הטבע יודע לשחק באור בצורה שלעולם לא נצליח לחקות. יש לו אלגנטיות ואציליות כזאת, שגם כשהוא לובש ורוד זוהר, זהב או מנומר, הוא עדין נראה נפלא. בני האדם ימשיכו לנסות, לפעמים יצליחו קצת יותר ולפעמים פחות, אבל בסוף התוצרים תמיד יראו כמו חיקוי זול של הדבר האמיתי.
כמה לינקים מוארים:
מי שפגש גחליליות לא שוכח
מחשבה מקסימה ואחלה לינקים.