כולנו זוכרים את המחשב הראשון שהגיע הביתה בילדותנו, את המסך השחור והתוים הירוקים, את המשחקים הראשונים ששחקנו בהם, את הפלופי דיסק עם נפח הזכרון העצום של כמה קילובייטס בודדים. אנחנו נזכרים ומגחכים. כמה פרימיטיבי כל זה נראה היום, ואיך התלהבנו אז והרגשנו ששיא הטכנולוגיה נמצאת ממש מתחת לידיים שלנו. אם רק היינו יודעים איך יראו חיינו עוד עשרים שנה…
לפעמים אני עושה לעצמי תרגיל מחשבתי כזה: אני מסתכלת על הטכנולוגיה שמקיפה אותי עכשיו – האייפון, הלפטופ, האינטרנט ומנסה לבחון אותם דרך פריזמה של עוד x שנים (לא יודעת אפילו להגיד כמה), בדיוק באותה נימת גיחוך פרימיטיבית.
אני מנסה לדמיין איך תראה הטכנולוגיה שמקיפה אותי בזמן שאני מעלה זכרונות ומספרת לילדים שלי איך היה פעם. השאלה הגדולה היא מה אני רואה שם בעתיד מסביבי. אני לא מנסה ללכת מיד הכי רחוק ופרוע, אלא צעד צעד על בסיס טכנולוגיות שקיימות כבר ומתחילות להטמע בחיינו.
בזמן האחרון אני מאוד מתענינית ב-Augmented Reality (מציאות מוגברת בעברית).
הרעיון של טכנולוגיה שמאפשרת להוסיף שכבות של מציאות מדומה על גבי המציאות הקיימת די משגע לי את המח. פשוט מרימים את האייפון או האייפד כאילו היה זכוכית מגדלת או פריסקופ, ומגלים שכבה נוספת של מידע ביחס לכל מה שקורה מסביבנו. אפשר להמשיך לנוע, זה מתעדכן בלייב. אפשר לשחק משחקים ולרדוף אחרי מפלצות דמיוניות ברחוב, אפשר לקבל אינפורמציה על כל בנין או עסק מסביב, ועוד מיני אפליקציות כאלה ואחרות.
אבל הי! זה כל כך פרימיטיבי. וגם למי יש כח להחזיק את האייפון ככה באויר כל הזמן, ולמה בכלל להגביל את שדה הראיה שלי שבאופן טבעי הוא הרבה יותר רחב – למסך של אינצ'ים בודדים.
יצא לי לשחק קצת עם מצלמת הקינקט (מדובר דרך אגב בחברה ישראלית שפתחה ומייצרת את המצלמות האלה. רספקט). אני עומדת מול הקיר עליו מוקרנת חזרה דמותי, בלי שום אביזר נלווה, מורידה את הידיים מטה וכשהן עולות חזרה על כל אחת יש כדור צבעוני. אני מתחילה לג'נגל עם הכדורים הצבעוניים באויר (במציאות האמיתית אני ממש לא יודעת לג'נגל. טוב גם במציאות המוגברת לא הייתי להיט אבל בטוח נדרש פחות זמן אימון…). אני יכולה גם לפתוח חלונות דמיוניים ולמקם אותם בחלל, לצלם לתוכם דימויים, להפעיל כפתורים דמיוניים…. אבל הי! זה ממש מגוחך! למה שארצה לעמוד בחדר סגור מול מסך וקיר. המציאות האמיתית עדין הרבה יותר דינמית ורחבה ומרתקת.
אז הנה עוברים לשלב הבא – יש לי משקפיים מיוחדים שאיתם אני מסתובבת בעולם. כשבא לי אני מתחברת ורואה ממש על הזגוגיות את המציאות המוגברת מעל השתקפות המציאות. אני יכולה לנוע בחופשיות ואין לי הגבלה לטווח הראיה. כשנמאס המשקפיים מתפקדות כמשקפי שמש רגילות.
נחמד, אבל הי! מי רוצה להסתובב עם משקפי שמש כל היום? (והן גם ממש מכוערות). כמה מסורבל.
הדבר האמיתי אם אתם באמת רוצים לדעת, הוא עדשות מגע, שמרכיבים כמו עדשות רגילות אבל הן מקרינות את האינפורמציה ישירות על גלגל העין. ככה אני יכולה לחדד את הראיה שלי בלילה ולראות טוב כמו החתולה שלי, אני יכולה לעשות זום אין לאיזה פרט במרחק… אין צורך לפרט, אתם כבר מבינים לבד את כל האפשרויות הטמונות בטכנולוגיה הזאת כשהפעם אין לי שום הגבלות. חוץ מהפחד של להכניס את העדשה לעין…
ואם נחבר את זה רגע לעולמנו היצירתי – איך משתלבים המעצבים/האמנים/האדריכלים/הצלמים בעולם הזה? אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה מצית כל כך הרבה שאלות ורעיונות ומחשבות ופחדים שאני מתעייפת ומחליטה שהלכתי מספיק רחוק עם התרגיל המחשבתי שלי להיום. אני חוזרת לנחות במציאות, מסתכלת סביבי ונושמת עמוק עמוק.
מסכים ביותר ענת. עם זאת נראה לי שהרעיון של מציאות מוגברת הוא יותר כמו ציורים היפר ריאליסטים, לגרום לצופה לתהות יותר, לנסות להביך אותו בצורה שבה הוא המום, איך עשו את זה?
אני חושב שהדבר שהיום מוגדר מציאות מוגברת לא ישאר זמן רב כיוון שהוא מידי גימיקי, הרי כפי שציינת, אין לנו צורך להביא כל הזמן את העולם הדיגיטלי אל תוך העולם הפיזי שלנו, הוא גם ככה שם כבר.
העניין לדעתי יתפתח ברגע שבו העולם הדיגיטלי יהפוך להיות העולם הפיזי, ביום שבו בכל דבר יהיו חיישנים ושלכל דבר יהיו תגובות שיהיו נטועות בנו, כמו ילד שמרביץ לרצפה אחרי שהוא נפל – כי היא הפילה אותו. ברגע שבו קירות כבר לא יהיו קירות, ושכבר בקושי יהיו דברים דוממים.
העולם נע לכיוון הזה על אף הספקות שלנו, וחוסר שיתוף הפעולה של רובינו.
מבחינתי זה מאד דומה לסיטואציה בה אדם עובר לגור בחו"ל ובשלב מסויים מתחיל לחלום בשפת המקום החדש בו הוא גר.
אכן מטריד. האנדרואיד שלי הגיע עם תכנת AR אחת, Layar שמה. הצצתי בה חצי שעה ובזה נגמר העניין. יוטיוב מפוצץ במאות סרטים מטורפים על איך AR יכולה להיות מיושמת. זה מטורף, אבל אכן גם משגע קצת את השכל. אני אישית מעדיף את העולם בלי. אבל כנראה שאין באמת סיכוי לכך…
ד"א – לגבי התרגום – משום מה "מציאות מוגברת" לא היה נראה לי כל כך מתאים. זה אולי מתאים ל-Amplified Reality. מצאתי גם "מציאות רבודה" (די מתאים, אבל לא תרגום מילולי), "מציאות מתוספת" (הכי מילולי), ו"מציאות מועשרת" (גם לא מילולי כל כך – אולי מתאים ל-Enriched Reality). אני אישית הכי אהבתי את רבודה…
אבי – אני לא יכול שלא לחשוב על זה שדווקא מה שהיום מוגדר AR יתפוס בענק. קודם כל – לשימושים צבאיים. תאר לעצמך חייל שלובש עינית קטנה, וכל פעם שהוא רואה חייל אחר צבוע ירוק – סימן שהוא מכוחותיו וצבוע אדום – סימן שהוא אויב. טכנולוגיה צבאית זה נורא – אבל אולי הנה נקודה קטנה שבה היא יכולה להועיל – להפסיק את התקריות הנוראיות של דו"צ.
ואח"כ – די ברור לי שברגע שיהיה ממשק נוח לעין (זה נראה לי צוואר הבקבוק של הטכנולוגיה) התאגידים כל הזמן ירצו לשדר לך מידע על איפה אתה נמצא, והם יגרמו לכך להיות "כדאי" עבורך. לדוגמא – צפה ב-AR, אם תראה שמאחורי הפינה יש סניף של סטארבאקס ואכן תלך לצרוך שם, תקבל מאפה חינם. וכו' וכו', עד כדי הצפת המרחב הציבורי הוירטואלי שלך בשלטי חוצות וירטואלים מותאמים אישית תמורת הטבות קטנות.
אכן מחריד.
האמת שהצבא באמת יכול להיות המרוויח הגדול בנושא הזה. הרעיון של להפוך את זה למשחק מעולם לא היה כל כך קרוב.
אך אני יותר מסופק ברמת המציאות הפיזית, אני לא חושב שזה מאד קריטי לדעת שסניף מקדונלדס קרוב אלי – הרי מראש כבר יש שילוט והם דואגים שה M תתנוסס במקום הכי גבוה בכל עיר. אז השאלה היא האם יש צורך להשמיש את זה בעוד מדיום נראית לי קצת פחות נשאלת.
שלטים וירטואלים, בטח שיהיו, וכבר יש בחלק מסניפי הרשתות העשירות בעולם. חלונות ראווה שלוקחות אותך ומלבישות אותך בזמן הליכתך לידם, לדוגמה. הרעיון הוא שלדעתי זה אלמנטרי עבור התחום הזה להיות נטול תלות. אם אנשים יאלצו לסחוב דברים, להתקין דברים, לעבוד שוב בשביל הטכנולוגיה אז זה לא ילך. אפילו לא בכפיית ה"מה אין לך את האפליקציה החדשה של…". ברגע שזה יהיה נוח, שלא תצטרך לעבוד בשביל זה, זה יכול להצליח.
על אף שעדין נותרה השאלה התמידית, האם במקום לעזור לך זה יציק לך. ויחד איתה, עד כמה חזק ברמה החושית זה יצטרך להיות כדי לתפוס את תשומת לבך.
פרויקט מעניין שהייתי מעלה פה הוא של בחור שאיני זוכר את שמו, שיצר AR שמסתיר את כל הלוגואים של כל החברות בזמן שהוא הולך ברחוב. כך הוא אינו צריך להיות תחת המתקפה הויזואלית האינסופית של המותגים. אם אמצא את הלינק, אחלוק.
נ.ב.
מתי ימציאו אוזניות שדואגות שיהיה לך שקט באוזניים?
יש כאלה אוזניות – בשתי טכנולוגיות:
א. אטמים ממש טובים שבתוכם יש את האוזנייה שמשמיעה מה שאתה רוצה.
ב. אוזניות עם מיקרופון שמקשיב לרעשים והאוזניות משמיעות לך את הרעשים ההפוכים (התאבכות הורסת) ומשתיקות את הכל ועל זה מנגנות את המוזיקה.
מציאות רבודה אכן הכי מתאים גם לדעתי.
יש סיכוי שבשלב מסוים יקראו לזה פשוט מציאות.
מכיון שכל עולם הפרסום ושילוט החוצות יהפוך לוירטואלי ואף לאישי – לכל אחד תוצג פרסומת אחרת על העדשה שלו – המרחב הציבורי יהפוך הרבה יותר נקי. לא יהיו יותר פרסומות ענק שמכסות בנינים שלמים, שלטים, וכד'. כל עוד אפשר יהיה לכבות את הרובד הוירטואלי, השקט הויזואלי הזה דוקא יכול להיות נחמד.
אני מדמינת המון עבודה להאקרים בעידן הזה. "אמני רחוב" שמשתילים עבודות גרפיטי שלהם בכל מקום…
ובתחום האדריכלות – במקום דגמים קטנים, סרטונים והדמיות (שתמיד משנות את המציאות לטובתן) יהיו סיורים בשטח עצמו עם דגם תלת מימדי בגודל אמיתי של המבנה. ככה אפשר יהיה לראות איך הוא באמת משתלב ואולי כך יחסכו מאיתנו טעויות.
לענת,
הרעיון של אדריכלות וירטואלית הוא הכי מסקרן. כלומר בפועל יש לך open space אבל ע"פ הצרכים אפשר לסגור (שירותים, חדר שינה למשל) קירות, דלתות וכד'. נגיד שאני עובד במשרד בopen space אבל צריך לנהל פגישה בפרטיות. אני מרים קירות וירטואלים סביב האיזור שלי וזהו.
נגיד שבניין מסוים, אם יבנה, יחסום מעבר שמבחינה חוקית או סביבתית או ווטאוור צריך להשאר פתוח. אפשר שבמשך היום הקומה התחתונה של המבנה תהיה סגורה, אפילו עם דורמן והכל, אבל בערב הקירות החיצוניים מתאדים ויש מעבר למי שצריך.
תודה על הפוסט, פתח לי את הראש.