יש את הזמן הזה הקצר מאוד והמסוחרר מאוד שבו לתינוק אין עדיין שם. את מוצפת רעשים מסוג צליל, אור וכאב ובתוכם מבליחים רגעים דקים, כמו ענן דק מואר בשמים אפורים. ברגעים כאלו שהם כלום לעומת חיים שלמים את מסתכלת ויודעת שעכשיו הוא עדיין יכול להיות כל אחד. רק ברגע החותך בגיל שמונה ימים הוא חייב להיות רק מי שהוא, אבל ברגעים הנדירים שלפני – הכל אפשרי. את מסתכלת על התינוק אחרי היכרות כל-כך קצרה ומבולגנת ואומרת: מי אתה ילד? איזה צבע העיניים שלך שעכשיו הן אפורות? במי אתה נזכר כשאתה עוצם לשניות את העיניים, פוקח, מביט הצידה ומחייך? את מבינה פתאום אמהות שבחרו לילדים שלהם שמות טוטאליים כמו טוהר, פלא, תום, אושר, אור. איך עוד אפשר לקרוא לתינוק? ואת יודעת שאת צריכה לחשוב קדימה ולהיות מרוכזת, ואת יודעת עוד שהילד שלך למרות שהוא כולם ועוד, הוא אף אחד מאלה.
מרגש .מוכר.הרצון ללכוד גם את הכתב וגם את התמונות העוברות ולהיות מרוכזת מעביר בקמצוץ את ה שעוברים שם בחדר הלידה…..תודה
השפב (המילה) מוגבלת ומגבילה. קשה לתת שם לאינטימיות חדשה שאך נוצרת.
מהמם. לא, באמת, מהמם. הצלחת לתת שם וצורה לימים המרגשים האלו. החזרת אותי אחורה, שלוש פעמים, מרגשות.
רגע, מקום, פשוט, מלא ומדויק. מזל ברכה ואהבה
פעם שלישית שאני מנסה לענות אבל מישהו קטן כאן לא מוכן שאתמסר לאחרים…
תודה מירי, עידית נועה ומרב יקירות, תודה שהבנתן אותי, זה משמח. מרגיש פחות לבד ויותר חלק מקבוצה: נשים-אמהות-כאן-עכשיו.
מקסים! (אבוי, גם זה שם אופציונלי).
ומזל טוב!!
תודה תמי, 'מקסים' לגמרי במיליה. מעניין אם מישהו קרא לילד שלו מהמם…
נהדר. הטקסט והכותרת מזכירים לי משהו של דוד גרוסמן. לא זוכרת את הטקסט כלשונו, אבל רוח הדברים היא שעד שתינוק לומד לומר ״אור״, אור הוא חוויה מלאה וחסרת גבולות עבורו, אשר מצטמצמת למשהו מאוד קונקרטי ברגע שהיא מתקפלת לתוך המילה (הטקסט בעצם נעצב על הופעת המילה בחייו של הילד).
זה עוד פער שכזה, בין תחילת החיים וחוסר הישע, העובריות המכונסת בעצמה ובין ההיפתחות אל העולם. לא מכיה את הטקסט הזה של גרוסמן, אחפש. תודה :)