היתה זו הרפתקה שלא אשכח. הייתי בכיתה ב', אם אני זוכרת נכון. בכל פעם שעלינו לירושלים הצביעו ההורים מרחוק על הר "המסרק" והנה הפעם, לשם אנחנו נוסעים. חשבתי שאני יוצאת להרפתקה אטימולוגית (חקר מקורן של מלים): אולי בראש ההר אבין סוף סוף למה קוראים לו "המסרק", כי את הדמיון בין שורת עצי האורן הנראים למרחוק לבין מסרק ענק המונח על קונטור ההר לא הצלחתי לראות.
אמא החנתה את האוטו במושב בית מאיר, הסמוך לשמורה, וליוותה אותנו עד לפתחה; היא תתן הרצאה בבית העם של המושב ותפגוש אותנו כאן בעוד שעה וחצי. ארבעה אחים נכנסנו לשמורה. פסענו מטרים אחדים זה לצד זה על השביל הרחב שהוביל עד אל מה שנראה כצומת שבילי עפר כפי שצמתים כאלה נראים בציורים. בשולי השביל, בצומת לפנינו, עמד שלט וסימן בחץ לימין את הכיוון לסיבוב הכיפי. בשמחה עשינו מה שהשלט הורה: פנינו ימינה. השביל הוביל אותנו בין עשביה וצמחיית חורש ארץ ישראלית: אורן ואלון ואלה; פרחים סגלגלים פרחו מתוך ירקרקות החורש עד לשולי השביל, ומטפסים מתוך העשב רקמו בחורש וילונות. לפעמים הגיע החורש עד השביל ויכולת להציץ אל מה שבין הסבך, ולפעמים עשביה נמוכה הרחיקה אותו וראית את החורש ממרחק. לא ירדנו מהשביל, כאילו שאמא אמרה לנו מה שאמרה לשלגיה אמא שלה. לא ירדנו, אבל אני כל הזמן הסתכלתי מסביב, קרוב לשביל או עמוק עד כמה שעמוק החורש היה, מחפשת משהו ואינני יודעת מה.
לא עברה שעה קלה והנה אנחנו יוצאים מתוך החורש בחזרה אל נקודת הפתיחה, אל אותו צומת שבילים ואל אותו שלט המסמן ימינה. זהו? סיימנו את ההרפתקה?
"מה כיפי פה?" עודי שומעת את עצמי שואלת את אחותי הגדולה.
ואחותי, יעל, שאלה בחזרה, "מה זאת אומרת מה כיפי?".
"הבטיחו את הסיבוב הכיפי, מה היה כל כך כיפי?" (ציפיתי להרפתקה).
"מי הבטיח? איפה הבטיחו?" היא שאלה.
לקחתי אותה והקפנו את השלט כדי לעמוד מולו כפי שעמדנו לפני שעה. שני האחים שלנו הצטרפו אלינו כדי להבין את פשר התביעה. אלא שאז, מול השלט, תקפה אותי חולשה, ונעשיתי אילמת כפי שקורה לפעמים, ובמקומי הקריאה בקול אחותי: "סיבוב היקפי".
מורן שוב. צומת שבילים כמו בציורים
קריאה נפלאה, וגם הציור. מצחיק ממש וטיפה עצוב גם. אין כמו מורן לפתוח חודש.
נהניתי לקרוא! סוף מפתיע…
הסיפור הכיפי, תודה.
גם אני תהיתי שנים לגבי השם המסקרן. המסרק כמו גם אלת המסטיק, כמה שהשם הקונקרטי משנה דברים בהסתכלות שלנו.
ארבעה אחים הקיפו את השמורה ויצאו במצב שלם יותר מהארבעה שנכנסו לפרדס
סיפור חמוד ונוגע ללב, ומסופר היטב. רק הערה קטנה, אפילו קטנונית: צ"ל "אותו צומת", לא "אותה". כי "צומת" מלה זכרית (ונכון, אינה נשמעת כזאת – מלה מטעה בעליל…)
עמי, תודה. אצא שוב לחורש, אדלג בשביל, ארחרח את העשבים שמציצים עכשיו ירקרקים וכשאגיע לצומת אתקן.
אגב, זו לא הטעות היחידה. את השנייה תפסתי אחרי שכתבתי ובכל זאת לא תקנתי. אני מתכוונת לאמא של שלגיה.