תייר: את רוצה שאולי נבדוק במפה איפה אנחנו ממוקמים?
תיירת: אבל בשביל לבדוק במפה אנחנו צריכים לדעת איפה אנחנו ממוקמים.
(מאנגלית, מהיום בצהריים.)
לא רחוק מאגמון אחד ניגשה אלינו אישה נעימת סבר והציעה פתאום: “תביאו לי את האייפון שלכם, אני אצלם אתכם.” אני, שהייתי לבושה נורא וממילא בלי בטריה בנייד מייד סירבתי בנימוס ובבהלה קלה, אבל היא לא ויתרה. “האור והמים, והצבעים פה ברקע. נו, אל תזוזו. אתם חייבים את התמונה הזאת. תהיו רגע בדיוק כמו שהייתם.” היא הלכה אחורה ולפני שהספקנו לסדר את השיער, צילמה במכשיר שלה וביקשה את כתובת המייל שלי. “אל תדאגי, אני אמחק את התמונה ואת המייל שלך מייד אחרי שאשלח לך.” היא הבטיחה, ואכן, את התמונה שלחה. היא היתה נחמדה מאוד והתוצאה עצמה היתה יפה ומפתיעה אבל באינטימיות המוזרה שנכפתה, האינטראקציה המשמעותית היתה זו שבין המכשירים שלנו. אנחנו היינו כלים שוליים (ודי מסורבלים) שרק שירתו אותם.
“העובדה שה”שגעונות האופנתיים” מיוצרים באורח מלאכותי אך מדגישה את המשמעות הנודעת להם. מוצרים מלאכותיים מעין אלו אינם בלתי ידועים בהיסטוריה, אולם מעולם לא בגודש כה פרוע ובגיוון כה מסחרר, ומעולם לא היה תיאום כה מבריק בין ממציאי האביזרים, התקשורת ההמונית הששה לעשותם לפופולריים והחברות הערוכות לניצולם המידי.”
(מתוך הפרק הרביעי “ חברת השתמש וזרוק” בספרו של אלבין טופלר, “הלם העתיד”, עם עובד, 1972)
החוויות שאת עוברת משני לחודש אחד למשנהו, מספיקות לחיים שלמים.
אוהב מאד
D:
לא הייתי אומרת, אבל לא מתווכחת עם כלים.