אנטייטלד מארח את ליאורה רוזין

באחת מהפסקות הצהריים הראשונות של הקיץ, שנייה לפני שהוא הופך מנסבל לבלתי, ממש בתחילת ההפסקה, קלע אחד הילדים לבור המאה שלי.

מרוב שמחה והתרגשות לקראת תחילת העונה והמשימות שמתלוות אליה (את הבור יש לטפח כאילו היה דבר חי), שכחתי בכלל שעוד אין בידי מאה גוגואים להעניק לזוכה הישר. למעשה יש לי רק 64. אחרי כמה דקות של אי שביעות רצון גלויה מצדו של הזוכה ועוד כמה של הבטחות מצדי שביום שישי הקרוב, אחרי שאבקר אצל סבתא שלי, מהר אשלים את שחסר, הוחלט, על ידי בורר חיצוני, שאת החוב נסגור בכך שאשלם בבור שלי, כלומר אתן לזוכה את הבעלות החוקית על הבור שהכנתי באהבה.

מיואשת ושבורת לב ישבתי בצד, בלי גוגואים, בלי בור. ניגשה אלי חברה ושאלה מה ואיך. סיפרתי הכל.

סיפרתי שאני לא באמת אוהבת לאכול משמשים, ובעצם מתקשה לסיים יותר מאחד בלי תמריץ, סיפרתי על רגשות האשם שמגיעים עם השלכת בשר הפרי עצמו רק בכדי לזכות בגוגו, על כך שאני לא באמת נהנית לצלוף בגוגואים של אחרים וגם לא טובה במיוחד בקליעה ממרחק, ועל כך שברגע שאני נקשרת לגוגואים אני מתקשה להשליכם. סיפרתי על האהבה שלי לבור, על מיומנות בחירת הלוקיישן, על שלב הכשרת הקרקע והניקוי מאבנים קטנות. לאחר מכן בא הסימון הראשוני של קווי העצירה במקל, הרטבת הקרקע בכדי לרכך אותה ואז חריצתה על פי הסימונים. ולבסוף אבחנה מדויקת של גודל הבור (בור של חמישים הוא בגודל גוגו כפול, בור של מאה יכול להכיל בתוכו בדיוק גוגו אחד), והכנת השלט שנושא את שווי הפרס – שלט מעורר אמון, לא ילדותי מדי, אחד ענייני, אולי רק מספר, אולי מספר וציור של גוגו.

החברה הקשיבה בריכוז ובהבנה ואמרה – את עושה לי בור תמורת 20?

חזרתי למשחק!

במהלך הקיץ הפכנו עבדים לפרי הזה. אכלנו הרבה יותר ממה שרצינו או ממה שמומלץ. רצינו הרבה יותר ממה שהזדקקנו לו. התנהגנו בפראות של בעלי חיים מול גשם של גוגואים (שאשא) שהומטר עלינו בסוף ההפסקה ולקראת סוף העונה.

סוד הנחשקות של הגוגו עדיין נסתר ממני. אולי הוא נבדל משאר הגלעינים בכך שהוא כאן רק לתקופה קצרה, אולי כי הוא מתנקה ומפריד עצמו בקלות משאריות פרי, אולי כי הוא יודע להפוך למשרוקית לעת מצוא או שאולי, בעצם, כי הוא בדיוק בגודל שנעים גם בכף היד וגם בכיס.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: עופר שדמי ← במקום בו זורקים ספרים