במוזאון הלאומי לארכיאולוגיה בסופיה שבבולגריה מוצג פורטרט שהוא מהיפים ביותר שנוצרו בעולם העתיק. זהו פסל ראשו של המלך סווט ה־3 (Seuthes III) שליט אודריסיאן שנטל תפקיד חשוב בפיתוח היחסים בין מקדוניה ותרקיה במהלך התקופה ההלניסטית הקדומה. הפסל התגלה במקרה בשנת 2004 מתחת לתלולית עפר, לא הרחק מקברו של השליט, בקרבת העיירה שיקפה שבמרכז בולגריה. השוואת הפורטרט לזה שהוטבע על מטבעות מהתקופה לא הותירה מקום לספק בזהותו של המלך.
הראש נוצק בברונזה בשיטת השעווה הנעלמת כשחלק מהפריטים השונים הושלמו לאחר היציקה. יוצר הפסל, אמן אלמוני המשתייך לאסכולת אתיקה, הותיר אחריו יצירת מופת ברמת גימור גבוהה ביותר. ארשת פניו הסמכותית של השליט הקדום מועצמת על ידי הקמטים שעל מצחו ווריד בולט ליד הרקה הימנית שנראה כאילו פועם בו עדיין הדם הכחול. לתחושת הדריכות של הדמות מוסיף המבט החודר הנשקף מהעיניים מלאות החיים. האמן הקדום השכיל לשלב חומרים וצבעים כדי להשיג את הגוונים המתאימים: אבן אלבסטר לגלגל העין, צבע חום מוקף בהילה של ירוק בהיר, לתיאור גבולותיה, אבקת זכוכית לעיצוב תעלות דמעות וריסים דקים המפוסלים בנחושת. גאונותו של הפסל הקדום לא פסחה גם על עיצוב קפדני של זקנו עתיר השער של המלך. כל אלה הורכבו לאחר יציקת הראש, נשמרו בשלמותם והם מעניקים לפורטרט מורכבות ועוצמה שקשה יהיה למצוא גם בפסלים רומיים, חמש מאות שנה מאוחר יותר.
הפריט הארכיאולוגי הקדום הוא דוגמה לסוג הגילויים שאנו מאמינים באותנטיות שלהם. חפץ פיסי שייצרו אנשים כמונו לפני אלפי שנה. אנו גם מאמינים לארכיאולוגים שחשפו אותו ולאמינות הבדיקות שאימתו את זהותו. ראשו של המלך הקדום אינו אינפורמציה או מחקר מדעי שאז היינו עשויים לחשוד בנסיבות שבגללן הובאו לתשומת ליבנו. האמן הקדום שחי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה אינו מצפה מאיתנו לרכוש דבר. הוא גם לא זקוק להערכתנו.
התבוננתי בפסל כשהוצג לתקופה קצרה באקדמיה המלכותית בלונדון, ותהיתי ביני לבין עצמי, מדוע אינני מטיל כל חשד במקוריותו של היופי הבלתי נתפש של היצירה שלפני אך חושד בקלות שבשגרה בתוצאות מחקר מדעי שמוצגות לי מעל דפי העיתון או אפילו בשיחה חברית שאמורה לשנות את דעתי בעקבות מידע חדש שמביא לי בן שיחי. והחשוב מכל, האם איני מחמיץ יופי שאחרים רואים או מאמינים בו רק בשל אותו חשד?
וולקאם יעקב.
ותודה ששיתפת אותנו בהנאה שלך מהפסל. עם זאת, אני רוצה לשאול, האם הקשר בין ההנאה האסטתית ובין האותנטיות של היצירה הוא אכן מחוייב במציאות? מה בפורטרט מרתק כל כך ומה מתוך זה היה נפגע אם הידיעה על האותנטיות היתה נפגעת?
השאלה הזאת מזכירה לי את סיפור הקורוס של מוזיאון הגטי (http://en.wikipedia.org/wiki/Getty_kouros) שזכה לשבחים עד שנודעה עובדת זיופו. מלקולם גלאדוול בספרו Blink מספר על הרושם הראשוני של חלק מהחוקרים שהרגישו שמשהו אינו כשורה למרות שלא ידעו לשים על זה את האצבע. האם גם ההיפך הוא נכון? האם אתה מסוגל לשים את האצבע על מה ברושם הראשוני אפשר לך להנמיך את הגנותיך ולהתמסר לחוויה?
נזכרתי עכשיו שפעם, מתוך סקרנות, בדקתי באייטיונס אם אפשר לרכוש את "יצירתו" של ג'ון קייג' 4:33 (כן, זו שהנגנים אינם מנגנים בה ולמעשה "מבצעים" דממה במשך 4 דקות ושלושים ושלוש שניות). מצאתי את היצירה למכירה, כולל האפשרות להאזין לדוגמית(!), וחשבתי לעצמי שהביקוש לכזה דבר הוא ההוכחה האולטימטיבית לכמיהה האנושית למקור המוסמך/הרשמי. כמיהה כמעט דתית באופיה: הרציונאל מגכיך את ההבדל בין חיקוי למקור אבל האמונה בקיום המקור ובצורך בו, היא חסרת פשרות.
תודה, מושון. הנמכת ההגנה מתאפשרת כאן בגלל ההקשר ולא בגלל האסתטיקה. הפסל התגלה על ידי ארכאולוגים בקרבת קיברו של המלך ונמסר לשלטונות ללא תמורה. איש אינו מרוויח כאן מכך שאטעה לחשוב שהפסל מקורי בעוד שאינו כך.
אני חושב שהאמונה באוטנטיות של היצירה מעצימה את ההנאה האסתטית מסיבות שאינן קשורות בהכרח לאסתטיקה. ההתבוננות במעשה אמנות שמקורו בעבר הרחוק מעוררת בי את התחושה שאני חלק ממורשת תרבותית הסטורית שהחלה שנים רבות לפני שהחלתי את חיי שלי בעולם. אני מוצא תחושה זאת כאחת ההנאות הגדולות שלי מהתבוננות באמנות שאינה בת זמננו וללא הבטחון באוטנטיות של היצירה, לתחושה זאת אין קיום.
אני מניח שתשובתי לשתי שאלותיך מתמקדת בהבחנה שלפחות לגבי, אין אסתטיקה המנותקת מההקשר התרבותי היסטורי.
אני מנסה להגיב לערך האסתטי בלבד ולא מצליחה. האותנטיות תורמת לחוויה שלי התרגשות מסוג אחר, של הצצה ממכונת זמן, שמציתה את הדמיון.