כל פעולותינו משאירות חותם, דפוס, רישום או עקבה כלשהם,
למעשה עקבות פעולותינו מהוות עבורינו הוכחה ואישור שאכן פעלנו ואנו אכן יצורים חיים.
ההתמכרות לעקבות משמעה אבדן דרך ואבדן היכולת לפעול ולחיות.
צוטט ע"י עופר כהנא
„
כל פעולותינו משאירות חותם, דפוס, רישום או עקבה כלשהם,
למעשה עקבות פעולותינו מהוות עבורינו הוכחה ואישור שאכן פעלנו ואנו אכן יצורים חיים.
ההתמכרות לעקבות משמעה אבדן דרך ואבדן היכולת לפעול ולחיות.
הי עופר,
האבחנה הראשונה מעניינת, אבל המשפט השני לא מתיישב לי טוב. אתה יכול להסביר לי למה? (לא למה הוא לא מתיישב לי, את זה אצטרך להסביר לעצמי.) למה ההתמכרות לעקבות משמעה אבדן דרך וגו'. האם אפשר להגדיר את הפעילות שלנו בעולם כהתמכרות לעקבות? באותה מידה אפשר לומר שאנחנו מכורים לאינטראקציה אנושית. מה מבדיל בין הhuman condition ובין התמכרות?
אולי יש למשפט הזה המשך וסתם חסר לי הקונטקסט…
אהלן שפרה,
שניה אחרי שהם גמרו לצייר, הילדים בגן של קיקה (אשתי) נוטשים את הציור ועוברים לדבר הבא. הם מסתכלים בתמיהה במבוגרים שרוצים לתלות אותו, לשמור אותו, להראות לאמא. חיים זה תנועה, הצמדות למשהו שקרה וקפא (דימוי, אובייקט, מושג, רעיון) זה עצירת התנועה. האינטר-אקציה היא תנועה הדדית והיא חלק מרכזי בהוויה האנושית, ההתמכרות לעקבות שהאינטראקציה משאירה מיותרת. ככה אני מבין את זה.
זאת בהחלט מחשבה מעניינת להרהר בה בזמן שאני מסיימת את העבודה על כתב היד של הספר שלי. כתיבה היא פעולה שעיקר תכליתה הוא עקבותיה. ואולי לכן הציטוט העלה בי התנגדות. מה עושים עם זה? (שוב, שאלה לעצמי)
(היא עקבותיה? זכר/נקבה ואני לא חברים.)
תודה על התזכורת, הספר כולו נפלא.
כתבתי פעם מזמן על יצירתיות וכתיבה:
http://untitled.org.il/?p=2481
אני מאד מתחבר לאמירה, יחד עם זאת מאד קשה ליישם.
שפרה, אני מזדהה עם הרצון לא לוותר על השארת העקבות.
השאלה שלי (שהיא אולי הצעה אלייך, שפרה) היא האם לדעתכם אפשר לחיות בדואליות בה בחלק מהזמן עובדים בשביל להשאיר עקבות וברגעים אחרים יוצרים משוחרר כמו הבת של דנה והילדים בגן של קיקה?
לי נראה שזה אפשרי – לחזור לפעמים למוד יצירה מאד משחקי – במובן של נועד להתעסק בו ברגע עצמו. וכמובן שזה הרבה יותר רחב מאשר רק ביצירה, ואז גם יותר קשה – לחיות בחופש מן הצורך להשאיר עקבות זה בעצם להשתחרר מתודעת המוות, שכן היא זו שגורמת לנו לרצות להשאיר את העקבות כל הזמן.