"Non-Places" הם מרחבים של תעבורה ותנועה אשר משוללים מכל משמעות הסטורית וסמליות חזקה. אם מקום יכול להיות מוגדר כיחסי, הסטורי ונוגע בזהות, אזי מרחב אשר אינו יכול להיות מוגדר כיחסי, היסטורי ונוגע בזהות יהיה non-place.
—מארק אווג'י (Marc Auge)
שדות תעופה מציגים פרדוקס, מצד אחד הם מקפידים שלא לעכב אותך בדרכך ולשמר את עליונותה של התעופה כאמצעי התחבורה היעיל והמהיר ביותר למרחקים ארוכים. מצד שני מתוך מחוייבותם לבטחון הנוסעים הם נאלצים לחייב בדיקות בטחוניות קפדניות. הנטיה הרווחת היא לכיוון פרוטוקוליזציה של מנגנוני הבטחון במעברי הגבול, מעין נסיון ליצר אוטומציה של התנועה בטרמינל ובכללה גם הבידוק הבטחוני, כזה שבאובייקטיביות גמורה ישנע כל אובייקט ובסובייקטיביות גמורה ינתח את זהותו של כל סובייקט. גם זה הוא כמובן פרדוקס, אם כי שדות תעופה שואפים למצוא את נקודת הביניים האולטימטיבית ולקבע את הפרוטוקול בין שליטה טוטלית ליעילות מירבית. אותם פרוטוקולים בנויים להיות אבסולוטים ושקופים, בלתי ניתנים לשינוי או לויכוח. אין להם מחלקת פניות הציבור ואין להם יוצאים מהכלל.
בצורה זו מנסים נמלי התעופה להעלם. להפוך למה שהאנטרופולוג הצרפתי מרק אווג'י כינה non-places, תופעות של הסופר-מודרניות, מרחבי תנועה ומעבר אשר מנסים להשיל מהנע בתוכם את המטען העודף של זהות וסמליות. כידוע לנו בחברות אשר עסוקות בייצוב זהותן הלאומית ומתמהמהות בדרך אל הסופר-מודרניות, שדה התעופה הופך למחזה של זהות וסמליות לאומית. כזה הוא נתב"ג עם הכרזות הציוניות, האבנים הירושלמיות והעמודים מימי בית ראשון. כזה הוא גם שדה התעופה בסקופיה, מקדוניה שאת מרכז אולם הנוסעים הקטן והדחוק שלו תופס פסל ראש ענק של אלכסנדר מוקדון. בצורה מעוותת כזו היא גם חורבת נמל התעופה על שם ערפאת ברצועת עזה שחוסר הפעילות שלו מסמל לא רק את הסגר על הרצועה אלא גם את שבר חלום העצמאות הפלסטיני.
המקרה המרתק ביותר אולי הוא זה של נמל התעופה הבינלאומי של ניקוסיה, קפריסין על התפר בין הצד הטורקי לצד היווני של האי. מאז 1974 מתקיים נמל התעופה כמקום מחוץ לזמן. המתיחות בין הצדדים הובילה לסגירה של הנמל והפיכתו לשטח סגור הרמטית בשליטתו האדוקה של האו"ם. ביקור במקום (הכרוך באישורים רבים) מזכיר במקרה הטוב סצנה מתוך 'היפהפיה הנרדמת' ובמקרה הרע סצנה מתוך 'שחר המתים'. נמל התעופה של ניקוסיה כשל במשימתו להוות קצה ברשת התעופה הבינלאומית. הוא לא צלח את דרישותיהם של הפרוטוקולים האבסטרקטיים ולא עמד בסטנדרט ה"לא-מקומיות" הנדרש מכל קצוות הרשת. בהיותו מקורקע בקונפליקטים של טריטוריה ומוטרד ע"י שאלות פוליטיות של זהות הוא לא הצליח לעמוד בדרישות הסופר-מודרניות להעלם, להפוך ל'לא-מקום' מצד אחד ומצד שני לא הצליח להציג נרטיב לאומי אחיד ויציב שבסמכותו ישתיק קונפליקטים המנוגדים לפרוטוקול.
במילים אחרות, נמל התעופה של ניקוסיה היה יותר מדי מקום מכדי להפוך ליעד.
[המחשבה הקצרה הזו היא טעימה קטנה המבוססת על מאמר שלי ושל האוצרת בשאק סנובה לאירוע האמנות UNCOVERED בנמל התעופה הנטוש בניקוסיה, קפריסין.]
מה לא הייתי עושה בשביל להשיג אישור כניסה לנמל הזה בניקוסיה.
מעניין מאד. גם לי בא ממש לבקר שם.
הערות: קודם כל נראה לי שהתכוונת לקפריסין ולא לכרתים והעייפות גברה עליך. שנית, לא מזמן עברתי בנתב"ג ולאושרי העצום החליפו שם את הכרזות הציוניות בצילומים של יצירות אמנות חשובות מאוסף מוזיאון ישראל. עדיין גאווה לאומית, אבל הגאווה היא על תרבות גלובאלית. שלישית, בשדה התעופה בציריך מאד מודגשת השוויצריות, למרות ששוויץ לא השתתפה בסכסוך טריטוריאלי ב-500 השנה האחרונות. הסיבה היא כמובן כלכלית – חיזוק המותג "שוויץ" בשוק התיירות, המהווה חלק ניכר מהכנסות המדינה. יוצא שישנה יותר מסיבה אחת לתקוע את יתד הלאומיות בתוך המצע הלבן של השדה, והקפיטליזם המאוחר הוא כמובן גורם חזק במשוואה.
וואו אבנר, תודה על התיקון. תוקן. (אני לא חזק בלתרגם את עצמי מאנגלית… מביך…)
המקרה של ציריך מאוד רלוונטי, אני חושב שזו גם שאלה של גודל. היחס בין מרכזיותו של הנמל לזהות הלאומית הוא אבן הבוחן. אפילו במקרה של ניו יורק שללא ספק היוותה את השער לאמריקה, JFK אינו יכול לקחת את הבכורה כי הוא מתחרה עליה עם נמלי תעופה ואוניות אחרים. במקרה שלנו נתב"ג הוא השער למדינת ישראל כיוון שמכל כיוון אחר אנחנו (קטנים ו) "מוקפים אויבים". ישראל כמו גם קפריסין (!) הן איים קטנים בכל הנוגע לרשתות תעבורה. שוויץ גם היא מתנהלת כסוג של אי של בדלנות פוליטית אשר מתרגמת גם לעוצמה כלכלית/בנקאית, אבל יכול להיות שאני מותח את זה קצת יותק מדי…
דווקא לא נראה לי מוגזם. בהחלט גם בדלנות פוליטית וכלכלית אבל בעיקר נראה לי בידול מותג תיירות.