יואב ויס

הלכתי לכנס על אמנות ואקטיביזם. עלה לי 120 דולר (לתשומת לב המערכת).
בכנס דיבר, בין היתר, מיכאל דאוולין. הוא אמן שגר בשכונה אירית בבוסטון. שכונה לבנה, קתולית, הומוגנית ושמרנית מאוד. דמיינו שכונה מלאה בארצ'י באנקר. לו לא היתה ממש בעיה כי הוא עצמו ממוצא אירי. אבל הוא הומו.
והוא שנא את שכניו.

בבוסטון – עיר עם אוכלוסיה אירית גדולה מאוד – חוגגים כל אביב את St. Patrick’s Day. (לקדוש מייחסים את הבאת הנצרות לאירלנד וכן, בין היתר, גירוש הנחשים מהאי) החגיגה כוללת תהלוכה גדולה שעוברת בשכונתו של מיכאל. לתהלוכה לפני כמה שנים הצטרפה קבוצה להט"בית. הוא תיאר את התהלוכה עוברת ליד ביתו: דגלנים, תזמורות, ארגונים אזרחים שונים, ואז הקבוצה הלהט"בית שמנתה 40-50 איש ואישה וסביבם 300-400 שוטרים. הוא יצא מביתו עם 50 ורדים בדלי, ירד אל התהלוכה, עבר בין השוטרים והגיש לכל אחד ואחת מהצועדים ורד. הוא סיפר שאנשים פרצו בבכי. הם סבלו כל כך הרבה עלבונות ושנאה בדרך…

למחרת התחילו לשבור חלונות בביתו.
הוא היה מתקן חלון ושוב היה מוצא שנשבר.
הוא סיפר שכמה שהם שנאו אותו, הוא שנא אותם יותר לאין שיעור.
כך זה המשיך שבועות.
לבסוף הוא כתב מכתב לשכנים בו הוא הסביר שהוא גר בשכונה כבר 20 ומשהו שנים. שאם הם הסתדרו איתו לפני האירוע, אז הם יכולים להסתדר איתו גם עכשיו. הוא אותו שכן.  הוא חילק את המכתב בכל תיבות הדואר ברדיוס של 500 מטר מביתו.

הפסיקו לשבור לו חלונות.

בהמשך הוא התחיל ליזום פרויקטים שונים בשכונה עם מהגרים, עם עובדים זרים, הומלסים; ולאט לאט הוא משנה את אופיה של השכונה. הקיצוניים נדחקים לשוליים ושיח אחר מתפתח בה.

חשבתי על זה בהקשר של ישראל. אני שונא את המתנחלים. אני שונא את תושבי יצהר ותפוח ואריאל וקדומים והמאחזים וכו'. גם את "אם תרצו" אני שונא. ואת הכהניסטים למינהם. ואת האיחוד הלאומי. לא מכיר אותם אבל שונא.
קרוב לוודאי שהם שונאים אותי, למרות שלא מכירים אותי, שונאים שמאלנים יפי-נפש תל-אביבים המנותקים מזהותם היהודית והציונית. והחרדים? הם לא שונאים? והפלסטינים? ואנחנו אותם? והאשכנזים? והערסים?   FEAR AND LOATHING זה מה שיש לנו בתור תרבות ציבורית.

כמה מהפעילות הציבורית, האקטיביזם, החקיקה, ההפגנות (שלא להזכיר טוקבקים) נובעים משנאה גרידא? האם יש אפשרות לוויכוח ציבורי שמושתת על רגש חיובי? על חיבה? על אהדה? יש כמובן את "אבי-חי" וכל מיני גופים לקירוב לבבות. לא על זה אני מדבר. האם ניתן להמצא בויכוח קוטבי. ויכוח על דיני נפשות, על הערכים הקרובים והעמוקים שלנו בלי לשנוא ולפחד?
כשאחזור לישראל ארצה לברר את העניין הזה.

☼ עוד מאת יואב ויס ← אמנות העתיד