בין השורות, בין התורים.. אולי זו המנקה שמסתובבת כאן ובדיוק יצאה משירותי הגברים ממש כשבאתי להיכנס כדי לשטוף מידיי את שאריות המיונז שנמרח עליהן כשפתחתי את נייר העטיפה של כריך ה- Ham & Cheese מהמזנון בפינת חלל הנוסעים הארוך. לא ברור לי איזה חטא גדול יותר, לאכול גבינה ובשר (ועוד חזיר) יחד בכריך או העליבות והפשרה של לאכול את הדבר הלא טעים והדביק הזה עם העגבנייה המסכנה והמרוקנת מנוזלים שבו שהפכו את הלחם לעיסה בצקית דוחה.
אני מכיר את זה מהמודיעין בצבא, שמו מישהי שנראית כמו הדודה של חמותי. למודת קרבות במראה אירופאי מתבגר ופתאום בקלות מפתיעה החלוק הלבן ועגלת הניקיון האלה משווים לה מראה בלתי נראה.. כאלו שאתה כל כך רגיל לראות במרחבים ציבוריים עד שהם הופכים לסימן, לשלט, לרהיט. כמו עגלת המזוודות הזו שעומדת שם בצד ליד המעבר. כולם עוברים לידה בלי לתת לה יותר מדי תשומת לב.
אבל זה לא הגיוני, הרי בעצם איך ייתכן שארגון ביון רציני ומנוסה יחשוב על פתרון כזה, הרי אפשרות כזו (שאני ובטוח עוד כמה כמוני כבר חשבו עליה) יורדת מיד מהפרק. כאן כבר נכנסתי ללופ! כמו שאומרים: פה חשדתי. האופציה הזו שכרגע ביטלתי בגלל הקלות שהגעתי אליה הפכה באותה שניה לאפשרית בדיוק מאותה סיבה.. ואז בעצם.. (סחרחורת קלה) כבר כלום לא ברור וכל העניין הפך לסוג של משחק ניחושים אינסופי. אולי זה האיש כבד המשקל האוחז בשקית הניילון מהדיוטי פרי שיושב לידי ומתנשם בכבדות. ברור שזה הוא, הרי לא ייתכן שזה יהיה גברבר צעיר בחליפה אפורה, אוזניה ומשקפיים כהים.. זה צפוי מדי. זה כבר מזמן לא ה״טייפ קאסט״, חשבתם בטח על ״טובי בנינו״..? טעות! אולי דווקא האנשים השוליים, שיושבים מנומנמים בסנדלי עור מרוטות ועייפות, כשציפורן הבוהן הצהובה והעבה שלהם אינה מרמזת ולו במעט על יכולותיהם האדירות, שאיש לא ידע לעולם את הסודות השמורים עמם.
תוך כדי שאני כותב, שקוע בעצמי. האולם הקטן בטרמינל החם והדחוס התמלא, אנשים זזים כבר בחוסר סבלנות, נראה שהחופש שהיו בו עד לפני כמה שעות כבר מזמן עזב את הגוף שלהם.. אחת בשורת הכיסאות הלא נוחה הזו בוהה לעברי.. מסתכלת עליי או שאולי סתם מבטה העייף שצף וחוצה את חלל האולם עובר מעל ראשי הנוסעים ופוגע בי ישירות רק משום העובדה שאני בזווית שלה, היא לא רואה אותי, או שאולי כן? אולי היא רואה משהו.. אולי אני בעצמי חלק ממזימה גדולה ורחבה. או אולי בלי שסיפרו לי אני כאן לבצע משימה קטנה אחת, חלק מפאזל עצום ומורכב שכל חלקיו מתנהלים בסנכרון מושלם בלי באמת להבין את התמונה הרחבה, בלי לדעת אחד על השני. אני מתמלא בתחושת נחיצות וחשיבות עצמית ממדרגה ראשונה, פניי נעשות חמורות סבר, בואנה הם גאונים שם!! זה אני!!! ואפילו לא ידעתי את זה? יכול להיות? וואו.. הגילוי הזה מביא אתו גל קור מקפיא שעובר בי וצמרמורת.. ואז לזיעה קרה. אני נותן לעצמי קצת קרדיט על העובדה שהבנתי.. הרי לא מדובר במריונטות שמופעלות לחלוטין על ידי גורם חיצוני ממקום מסתור לא נודע. בכל זאת, נבחרתי, סומכים עלי.. מכירים אותי טוב. זה הרגע שאסור לי לטעות שעלי לחזור ולהתנהג רגיל.. אני לא שונה מכל אחד ואחד מהנוסעים כאן. אני אדחף בתור, אתבאס מזו שיושבת ליד החלון ואפילו קיימת אפשרות שיעכבו אותי בבדיקה ביטחונית. הסלקטורים בשדה לא אמורים כלל לדעת, הם ממש לא חלק מכל הדבר הזה.. אני נעמד כשהקול הנשי בכריזה אומר לי לגשת לשער העלייה למטוס, עיניי אדומות מעייפות, שפתיי סדוקות, כתפיי חרוכות מהשמש של אתמול והתיק שורט..
אבל בפנים.. אני גאה ומוכן ודרוך. אם הכול ילך על פי התכנית, אגיע בזמן ליעד. אחזור מחר לעבודה ואף אחד לא ידע שום דבר לעולם.. הרי הדברים מתגלים רק כשמשהו משתבש..
אפשרות התגובות חסומה.