הצילום כאן משמאל הוא צילום של אוה שוורץ. זהו דיוקן עצמי.
בדרך כלל אנשים מצטלמים שמחים או, למצער, מחייכים.
לא אוה. אוה שכלה את בנה בשטחים ב-2006 והצילומים שלה הם אמצעי להתמודד עם כאבה.
ראיתי את הצילומים שלה בתערוכה בבית האמנים בתל-אביב ב-2010 והם השאירו בי צלקות. אני לא יודע אם יש לה הכשרה כאמנית, חוגים במתנ"ס, תואר; אבל הצילומים שלה עושים את העבודה כי יש לה מה להגיד!
הצרה עם רוב האמנות, ואני לא מוציא את עצמי מהכלל, היא שאנשים מתייחסים לאמנות כמקצוע. הולכים ללמוד כמו שלומדים ראיית חשבון או הנדסה – המהדרין אף עושים תואר שני, כאילו שיש כללים שניתן ללמד או ללמוד. זה היה נכון פעם. פעם היו כללים ואמנים היו צריכים לדעת איך למרוח צבע שמן, איך לרשום מודל, איך לצקת ברונזה; והם למדו את זה באקדמיה. אבל היום, היום המצב הוא אחר לגמרי ועדיין בתי הספר לאמנות מוציאים כל שנה עוד עשרות ומאות בוגרים ש… מה? שיש להם תרומה מהותית לשדה? שיש להם אמירה נוקבת כמו לאוה שוורץ? לא. בעיקר אנחנו חבורת דילטנטים שאולי מוכשרים, אולי יש לנו יכולת לקחת רגש או רעיון ולתת לו ביטוי פלסטי, אך חסרה לנו באר עמוקה שממנה נשאב את התוכן לעבודות. וזה הרי העיקר.
אז בסוף אנחנו מייצרים משהו רפלקסיבי שמדבר על שדה אמנות עצמו (פיהוק) או משהו שדי דומה לעבודה של מורה (לו היה לי שקל על כל נחום טבת צעיר!) או מפתחים משהו שראינו מחו"ל, או סתם מורחים צבע על בד עד שזה דומה לציור אחר של אמן אחר. המנוע, משוכלל ככל שיהיה, לא ייצר דבר מקורי אם לא ינתן לו דלק מתאים.
אולי, במצב שהאמנות נמצאת בו היום, צריך להפרד מהפנטזיה הרומנטית של האמן הגאון. צריך שאמנים יוכשרו להיות ביצועיסטים של אנשים עם מסר אותנטי. זה כבר קורה בפועל. פרויקטים של אמנות בקהילה, סרטים דוקומטרים, ספרית לווינסקי, שיתופי פעולה. זה גם לא ישנה הרבה מבחינת הוראת האמנות, עדיין יהיה צורך ללמוד את עיקרי הטכניקות. רק שבמקום ללמד את האמנים לחפור בתוך עצמם (אדמת טרשים עקרה) נלמד אותם לאתר ולעבוד עם אותם אנשים שיש להם מה להגיד ולשמש עבורם צינור לעשיה עשירה ומעשירה. כך נקבל אמנות יותר טובה ובוודאי יותר מגוונת.
אז בעצם הופכים להיות כמו מעצבים עם לקוחות רק של אמנות?
אני לא בטוח איך זה צריך להיות. מה שאני כן בטוח בו זה שהשיטה הנוכחית מייצרת המון אמנות לא טובה ושהסיבה לכך היא שאין לאנשים מה באמת להגיד. תמיד אפשר לחפור מתחת לאדמה ולמצוא איזה קושי, סתירה, או מבנה חברתי שאפשר להכניס למטחנה, אבל לרוב זה לא מעניין.
לך לראות את התערוכה של מיכאל ברעם במוזיאון תל אביב, על מלחמת יום כיפור. מצולם במבט הכי חף מהתייפיפות.