הקשר בין אמנות ועיצוב אופנה דיבר אלי מהשניה הראשונה שאחזתי מספרי בד. כמעצבת אופנה שתמיד נדמה לה שאופנה זה דבר נפלא אבל גם קצת שטחי, נקודת המפגש בין גוף-בגד-פסל הפך לחיבור מסקרן שמעסיק אותי מאוד.
במקור, באמנות הקלאסית גוף האדם היה תמיד המרכז. בעירום, עם בגדים, בתנוחות שונות. החפצים של האדם לעומת זאת, תמיד היו בשוליים.
האמנות המודרנית הפכה את היוצרות. החפץ הפך למרכז הפיסול, ואילו האדם עצמו נותר בלתי נראה. בעשורים האחרונים של האמנות המודרנית נוצר קשר מענין בין עולם האופנה לעולם האמנות. קשר חשוב, כמעט מתבקש. מהחיבור בין שני העולמות אלו עולות שאלות על עיצוב, זהות תרבותית, דימוי הגוף, פוליטיקה ומיניות. אמנים שמשתמשים בבגדים, מצליחים ליצור דרך השימוש בבגד הקשרים חדשים ולהרחיב את הדיון אל מעבר לעולם הבגדים והאופנה, והשימוש בחומרים שזרים לחלוטין לעולם הבגדים ה"רגילים" מגביר את המחשבה על הקשר בין גוף, חומר וצורה, בשני העולמות.
אחת הדוגמאות המבריקות בהקשר הזה היא "שמלת הבשר" של יאנה סטרבק שנוצרה בשנת 87.
Jana Sterbak, Vanitas: Flesh Dress for an Albino Anorectic
סטרבאק היא אמנית ממוצא צ'כי החיה בקנדה. עבודותיה עוסקות בדרך כלל בנושאי כוח, מיניות, הצורך בשליטה ובמערכת היחסים בין האדם לטכנולוגיה שהוא יוצר.
בעבודה, ששמה המלא הוא "Vanitas: Flesh Dress for an Albino Anorectic", לבשה סטרבק שמלה עשויה כולה מחלקי בשר נא שנתפרו יחד. לאחר מכן הוצגה השמלה בפני עצמה על בובה. הבשר, מעצם היותו חומר חי המשיך להשתנות עם הזמן שחלף, והבשר הטרי והגמיש התייבש ועבר מספר שלבים עד שהפך למין שריון נוקשה.
יאנה סטרבק, שמלת הבשר המוצגת בגלריה לאחר המיצג
המושג Vanitas שמשמעותו "הבל הבלים", מייצג ז'אנר ציור הולנדי מהמאה ה-17 בו חזרו מוטיבים של בשר נרקב, נרות הקרובים לסופם וגולגלות כמסמלים את אופיים הארעי של החיים, המוות ככורח המציאות והצורך בחיים רוחניים. באמצעות השימוש בבשר כחומר ביצירה, סטרבאק יוצרת הקשר יפהפה־דוחה בין בגד לעור אנושי, ובין הבגד לגוף הלובש אותו וחושפת את האירוניה שבניסיון להסוות דבר מתכלה אחד באמצעות דבר מתכלה אחר.
השימוש בבשר מדבר גם על מה שבין היכולת לצרוך לבין הצורך לכלות (באנגלית, המילה consume מייצגת את שתי המשמעויות) והדבר גם בא לידי ביטוי בהתייחסות לאנורקסיה בשם העבודה.
מקווה שלא הוצאתי לכם את התיאבון לסוף השבוע :-)
שבת שלום.
השמלה מאד מעניינת בתור דימוי לתרבות המערבית והפרעות הדימוי העצמי שלנו. בהחלט חזק. מזל שאני צמחוני.
קצת הוצאת את התיאבון אבל זה שווה את זה.
כשמנתקים את השמלה מהחומר וממה שיודעים עליה היא דווקא די אסתטית. העבודה הזו מעניינת אבל אני מרגיש קצת מבולבל, האנורקסית היא גם לבקנית?
יותר מוציא את החשק להתלבש או יותר מוציא את החשק להתפשט? לא ברור. מחכים לעוד!!!
הייתי היום בתערוכת גוף וגועל נפש בקלישר. אני מבינה את הצדדים התיאורטיים של הדיון, אבל לא מצליחה להבין באמת עד הסוף את התחרות הזאת בהגעלות. השמלה הזאת עוד בגדר הסביר ביותר לעומת מה שהולך. ולא מבינה את המרחק בין אלו לבין הסרטון " 2 בחורות, כוס אחת".
מצד שני, הרי זה העניין באמנות, לסבך, לדון ולהתווכח.
אולי כבר התרגלנו לראות מחזות קשים מזה (למרות שעדיין לא ראיתי את הסרטון המדובר "2 בחורות, כוס אחת"). באופן אישי לא נגעלתי מהדימוי של השמלה.
בעיני, מסכים שכל עבודה כזאת צריכה לשאול את עצמה האם היא מגעילה לשם ההגעלה והפרובוקציה, או שאמצעי "ההגעלה" נחוץ על מנת להעביר את המסר.
במקרה של שמלת הבשר – המסר מאד חזק וברור והשאלות שהיא מעוררת על תעשית האופנה ועל תרבות הצריכה מאד חשובות ונוקבות.
אכן, פתיחה בשרנית. יפה, שאפשר ממש לאכול אותה…
אז כיף כאן :-)
ניב, לא מצאתי בשום מקום הסבר מתקבל על הדעת ל"אלבינו". הניחוש שלי (והוא לא מבוסס על שום דבר) הוא בהקשר של חיות, והחיה הלבקנית הכי ידועה היא הארנב (עם העינים הורודות) וזה קשור בעיני לדימוי הידוע של הארנב שפשטו את עורו.
טליה, אני אקפוץ לראות את התערוכה בכל מקרה, למרות שכמו אברהם גם אני נרתעת מעבודות שמטרתן להיות דוחות רק בשביל רפלקס ההקאה ולא מעבר לכך…
וזו רק ההתחלה….
מעניין שכולם כאן מתייחסים באבסולוטיות להתכלות כמשהו שלילי. כנראה שבחברה המערבית צריך לסכך עם שכבה עבה של עידון כדי לא להרתיע. שאליאן אמר את זה יפה עם פרוייקט הבגדים הקבורים. כנ"ל גם פרוייקט קפוצ'ין שלך, http://www.yaarakeydar.com/2009/12/requiem-to-eternity-graduation-project/
אצל היפנים זה דווקא לא ביגי, הם קוראים לזה Mono no aware, "אמפטיה ל(אסתטיקת) ברי החלוף"
http://en.wikipedia.org/wiki/Mono_no_aware
אני דווקא מפנטז על חליפת קרפצ'יו קרה ביום קיץ חם…
כמעצב אופנה ופריק של design (לא אומנות) נראה לי שהדיון קצת עקר….
אופנה היא תחום בעיצוב וככזאת אל לנו לשייך לה/לנכס לה פרמטרים אומנותיים.
השימוש באומנות בפרטי לבוש ובדימויים שלהם לא בהכרח גורמים לה(לאומנות) להיבחן בפרמטרים "אופנתיים".
יוצרים כפראדה (כן כן פראדה) ראף סימונס ורוניק בראנקינו מרטין מרגיאלה ואפילו חוסיין שלאיין וויקטור ורולף הם מעצבים המנסים לתת ביטוי רעיוני/ביקורתי לגבי אופנה ועולמנו.
ולסיום הדיון על הגועל אינו מעניין לטעמי מכוון שהוא סוביקטיבי לחלוטין העבודה היא עבודה בהחלט מבריקה לתקופתה ומעלה שאלות רבות בנושא שימוש בחיות, אכילתן וההתכלות.
יערה נהנתי לקרוא למראת שלטעמי יש כל כך הרבה יותר באופנה נטו!
א. היקר, אני מבינה את כוונתך. ומעריכה את התגובה.
גם אני כמוך פריק של דיזיין.
אבל אני חושבת שלפני שאני שאתחיל לדבר כאן על אופנה ועל עיצוב, חשוב לי לדבר על בגדים דווקא מחוץ לדיון האופנתי.
מי שרוצה לקרוא נטו על עיצוב ועל אופנה פרסה יכול למצוא את מבוקשו באלפי אתרים ובלוגים ברשת. החיבור בין בגד לאמנות הוא בעיני קצת פחות נידון, לראיה מיעוט החומר ברשת על העבודה של סטרבק.
מעבר לכך שזה נושא שפשוט מאוד מעניין אותי באופן אישי :-)
בעתיד יהיו כאן מחשבות על עיצוב בלבד, ועד אז מקווה שתשוב לבקר.
ייערה בדיוק נזכרתי בפוסט שלך כי ראיתי היום את זה (מישהו שם לינק בפייסבוק):
–
http://www.examiner.com/celebrity-style-in-boston/is-lady-gaga-s-raw-meat-dress-at-the-vmas-just-a-little-too-much-picture?slide=22420396
–
http://www.huffingtonpost.com/2010/09/13/lady-gagas-meat-dress-photos_n_714117.html
–
געגועים למחשבות שלך באנטייטלד ♥