ניר טובר

משיטוט אקראי באינטרנט וצפייה בטלוויזיה, נתקלתי השבוע במקבץ המילים הזה: בן-אדם; בן-כלאיים; בן-לאדן; אי-אמון; בלתי-נמנע; חד-פעמי; כ-4 דקות; ב-1989; המאה ה-21; תל-אביב; בין-לאומי; דו-לשוני; דו-שיח; חד-צדדי; צפון-מזרח; סוף-סוף; אנטי-גיבור;
מה משותף לכולן? או יותר נכון, מה הטעות בכולן? כמובן שהן אינן מאויתות נכון. בכל צירופי המילים האלה צריך להשתמש ב'מקף מחבר', או בשמו הנפוץ יותר 'מקף עליון': אנחנו מנהלים דו־שיח ולא דו-שיח. תפקידו של המקף העליון, הוא לחבר בין שתי מילים ויותר ולצרפן למושג אחד. המקף העליון מגיע אלינו מהמקורות—למרות שתפקידו בעבר היה מעט שונה—וּמכל טעמי המקרא, הוא האחרון ששרד לעברית הכתובה המודרנית. כסימן טיפוגרפי המתיישר לגג האותיות ולא לאמצע השורה, הוא מקסים וייחודי, ולא נראה בכלל באנגלית ובשפות המערביות שאנחנו נתקלים בהן בדרך כלל.

Video Killed The Radio Star
לצערי הרב, סממנים למותו של המקף העליון נמצאים בכל מקום. אם תפתחו עיתון, לרוב תמצאו שימוש נכון, אבל הוא הולך ופוחת; יותר ויותר אפשר לראות שכותבים תל אביב ותת אלוף, ולא תל־אביב ותת־אלוף. כנראה, מישהו, עשה חישוב שפשוט לוותר על המקף יחסוך לו אלפי הקלדות לאורך חייו.

אז למה זה קורה? כמו סימנים גרפיים אחרים, ההחלטה אם לכלול את הסימן במקלדת המחשב, היא החלטה אקוטית לכמה הוא יהיה בשימוש יום־יומי. למעשה ככל שכתב היד—ויכול להיות שבסוף גם הדפוס—ילך ויעלם, הסימנים הטיפוגרפיים שמרבית האנשים ישתמשו בהם, יהיו תלויים בעצם – במהנדסים. מקלדת המחשב, שמבוססת על מקלדת מכונת הכתיבה, היא למעשה הסטנדרט היום לתווים הנמצאים בשימוש. לאיך נקבעו הסימנים במקלדת יש מספר סיבות, וחלקן היסטוריות וטכניות, אבל העובדה היא שאם אתה לא עובד באופן סדיר עם טיפוגרפיה או שטרחת לברר איך מוסיפים סימן שאינו מופיע במקלדת, רוב הסיכויים שאתה פשוט לא תשתמש בו. איפה שהוא בשנות ה־70 (אולי 60?) שעיברתו את המקלדת לשפת הקודש, נשאר—מסיבות שאינן ידועות לי—המקף העליון על רצפת המחסן הענק שאכסן את המחשב העברי הראשון. ומאז, הפופולריות שלו בירידה. הגלגול הנוכחי של מקלדת המחשב, הוא מקלדת הטלפון הסלולרי, שכמובן נתונה לעוד יותר רדוקציה במספר הסימנים הנגישים למשתמש. אם נלך עוד צעד אחד קדימה, נגיע למקלדת מסך המגע, שלמרות שלא נתונה לחסדיה של מקלדת פלסטיק, גם בה אי אפשר למצוא את המקף העליון.

הפרד ומשול
המקף העליון הוא לא הקו היחידי בכתב, ישנם עוד שלושה סימנים טיפוגרפיים – הנקראים קווים/מקפים מפרידים. המקף הרגיל (hypen): – , מקף בינוני (en-dash):  – , והמקף הארוך (em-dash): — .

כמו המקלדת והטלפון הסלולרי, הם הגיעו מחו"ל, מהשפה האנגלית. לכל אחד מהמקפים האלה שימוש ספציפי, והוא שונה קצת בין עברית ואנגלית בגלל שבעברית יש מקף נוסף, המקף המחבר, שאינו קיים באנגלית.

המקף הרגיל ישמש לסימון טווח, למשל: הרכבת נוסעת בקו יבנה-חיפה
במספרי טלפון: 054-1234567
כמציין יחסות: מרכז פרס-רבין לשלום
במידה ויש מושג מורכב בתוך משפט המציין יחסות, כמובן שיש להשתמש במקף עליון: מרכז בן־גוריון-פרס לשלום
באנגלית השימושים הם זהים, למעט השימוש ביחסות. מכיוון שאין מקף עליון באנגלית, במידה ויש מושג מורכב וגם יחסות יש להשתמש במקף למושג, ובמקף בינוני לציין את היחסות. למשל:
The Tel-Aviv–London flight takes 4 hours.
צריך לשים לב שהמקף הרגיל יופיע ללא רווחים לפניו ואחריו.

המקף הבינוני משמש כתחליף לפסיק במשפט שיש בו השמטה:
הבעל רוצה את הבית, והאישה – פיצויים
במקום נקודתיים לציון פירוט או הסבר לתוכן הקודם לו:
המטוס טס במהירות – כמאתיים קמ"ש
הפרדה בין נושא ונשוא (בעיקר בכותרות):
הנאשם הראשי בפרשה – ראש ועד העובדים
ולפני חלק במשפט שיש בו ייחוד, הפתעה או שבירה של החלק הראשון: המשחק נגמר בדרמטיות – הפסד לאלופה
בעברית יופיע המקף הבינוני עם רווחים לפניו אחריו. באנגלית לעומת זאת, אם הוא מציין יחסיות אז הוא יופיע בלי רווחים, ואם הוא מציין ייחוד או שבירה – עם רווחים.

המקף הארוך יכול לציין ציטוט:
"להיות או לא להיות?" —שייקספיר
אבל שימושו העיקרי הוא כתחליף לפסיקים או נקודות בקטע טקסט: כדי לציין שבירה זמנית של רצף הקריאה, פירוט משני לתוכן המשפט שהמחבר מצא לנכון לכלול בפסקה, שינוי רגעי בטון של המשפט, או הערת המחבר/שוליים המגיעה בתוך המשפט עצמו:
החזרת התלבושת האחידה—שבעיניי מיותרת לחלוטין—תחייב הורים לקנות מחדש פריטי לבוש לילדיהם.
דוגמה נוספת:
הערים המתוירות בעולם—ניו־יורק, פריז וטוקיו—הן גם כמובן היקרות בעולם.

במקרים אלה, יש להוסיף מקף ארוך לפני ואחרי השבירה. המקף הארוך יופיע ללא רווחים כאשר הוא בגוף טקסט, כדי לא להפריע יותר מידי לרצף הקריאה, אבל במידה והוא משמש כשבירה במשפט קצר או כותרת, יש כאלה המוסיפים לו רווחים. כמעט מיותר לציין שאם המקף שבירה הראשון הוא ארוך, גם השני צריך להיות מקף ארוך, ולא אף מקף אחר.

להאשים את הטכנולוגיה או את האנשים שחשבו עליה, זה קל—וגם כיף—אבל בסופו של דבר קידמה אי אפשר לעצור. השימוש במקף העליון ובמקפים המפרידים, תלוי רק ברצון של אנשים. אנחנו חיים בעולם שעובר תהליכים מואצים של אופטימיזציה – כמה שפחות קליקים, כמה שפחות הקשות, בכמה שפחות זמן. ואין בכך שום דבר רע, רק צריך להיזהר לא להשאיר מאחור שפה, היסטוריה, תרבות.

ותכלס?
לא צריך לפתוח את חלון הגליפים של אינדיזיין כדי להוסיף מקף עליון. זה הרבה יותר פשוט (אך לא מספיק) ממה שרוב האנשים חושבים, בזמן הקלדת טקסט לוחצים בפיסי: על כפתור ה־Alt והספרות 0206 (Alt + 0206).
במק: על Alt וסימן הקו המפריד "|" שנמצע בדיוק מעל מקש האנטר (| + Alt). להוספת מקפים מפרידים כדאי להשתמש באתר הזה, שנותן לבחור מגוון סימנים בלחיצה פשוטה. ואם אתם פשוט אוהבים לעשות העתק+הדבק, אז בבקשה: ־ – – —.

רק אל תשכחו להוסיף אותם במקומות הנכונים…

☼ עוד מאת ניר טובר ← חמישה דברים שלמדתי בבית־ספר לעיצוב