זה היה בדרך חזרה מההפגנה בבית שמש כשפתאום הבנתי משהו המקשר בין עברית לצילום: מעבר לתקינות המשפט, העיקר הוא הכוונה בדברייך. כי מה שחשוב הוא לזעוק ש"זו בושה וחרפה להריק על ילדה קטנה". ועדיפות השגיאות הדקדוקיות אם נאמרים דרכן דברי טעם, על פני נאום רהוט המתקבל באוזנינו חלול. מעבר לשפה הצילומית המדוקדקת, בניית הקומפוזיציה, החשיפה המושלמת, חשוב על מה ולמה אתה מצלם. התאורה המדויקת ביותר לא תתן אור לצילום אם מרחנו בתוכו את התוכן. תמונה שווה אלף מלים. ובכן, גם מלה שווה אלף מלים. לתמונה אנחנו פשוט הורגלנו לתת את מרחב המחיה הזה. אנחנו מתחנכים ולומדים לדבר. לומדים לקרוא, לקרוא את המציאות. זה מתסכל לא לדעת. לרגע אין בכוונתי להוזיל את השפה – הויזואלית או המילולית. ככל שנחכים ונשתפר בניסוח יהיה לנו קל יותר לדבר את עצמנו. זו לפחות הכוונה (בחוקי הדקדוק, אוצר המלים, מדידת האור). אבל אחרי שרכשת כלים, אתה כבר יודע להרכיב משפט – מהו המשפט שאתה מרכיב?
אפשרות התגובות חסומה.