לי פרידלנדר הוא צלם שאני אוהבת מאוד את צילומיו. שזה כמעט להגיד שכמעט ונראה לי שאני אוהבת אותו, רק שאנחנו לא מכירים. אחד מצילומיו שנוגעים ללבי באופן אישי הוא:
היא נורא דומה לי. אני (כשהייתי קטנה) נורא דומה לה. אני ממש רואה את עצמי שם ואפילו אמא שלי הסכימה אתי כמה אנחנו דומות. (אז זה סגור). זו תחושה מוזרה-מעניינת להרגיש איך היה נראה צילום שלי אם לי פרידלנדר היה מצלם אותי. אם צלם שאני מעריכה מאוד היה פוגש אותי כשהייתי קטנה ומשאיר פיסת מציאות מן הרגע הזה. שנים לא הבנתי אבל למה, למה יש שם עץ שצומח מתוך הראש, למה הוא מכביד על הילדה הקטנה? לימים הוא מובן לי (בעיניי) המקום שלו מדויק, בין שכבות מיני עצים לנינה זרקובסקי ברקע מדשאה. הוא מכביד והרי כל פריים של לי פרידלנדר מכביד בצורה כזאת או אחרת, מורכב חוצצים רבים, עמוס וישיר. יש בצילום מידה של נחישות שמתחברת לי כנראה לימים מתבגרים יותר. והעצים האלו יחד מדגדגים לי בראש סדרה מאוחרת יותר של פרידלנדר של עצי דובדבן. יפים. כנים הצילומים של פרידלנדר. ואיך קבוצת השיער שלה הופכת לה להיות לענף…
הזכרת לי כמה שהחיבור הפרטי שלנו הוא השורש הכי חזק, אנחנו יכולים לחשוב וללמוד ולגדול ולהשכיל ובסוף ההזדהות מובילה וממגנטת אותנו. אני אוהבת את הרצינות שלה ואת הניגוד המחוייך לכך בדמות העץ שיוצא מהראש. הדבר שאני הכי אוהבת בצילום הזה הוא קווצת השיער האלכסונית שהופכת לספק של שורש לעץ, למרות הציניות מתקיימת סימביוזה בין עץ קטן לילדה רצינית.
תודה!
אני ראיתי בו ענף ואת ראית שורש :)