בעבר, כמעט בכל משפחה היה אפשר למצוא איזה אספן/ית בולים נלהב/ת. מעבר לשימושם הפונקציונאלי, הבולים היו פריטי אספנות נחשקים, עליהם התנוססו פרחים, חיות, דגלים, סמלים, אירועים ומקומות שונים ורחוקים; אך הסיבה העיקרית להיותם מושא תשוקה היתה יופיים. המעצבים/ות הטובים/ות בנמצא היו ממוניםות על עיצובם והם עשו זאת בטיפול קפדני, רגיש ומלא גאווה.
***
כנער מתבגר נהגתי להתכתב עם בת דודתי מאמריקה. לא באמת הכרנו, ואני לא חושב שהחלפנו בינינו מידע חשוב או אפילו מעניין. בסופו של דבר, הסיבה העיקרית להתכתבות היתה – הבולים. שמחתי תמיד לקבל בולים אמריקאים מפתיעים כדי להוסיפם לאוסף שתחזקתי באותם ימים (והספקתי לאבד מאז), אבל האמת היא שהשלב המסעיר ביותר עבורי בכל התהליך היה דווקא הכנת המכתבים לשליחה. אהבתי כל כך לגשת לדואר ולבחור בולים שונים בכל פעם, וככל שנדרשתי להשתמש ביותר בולים על המעטפה כך שמחתי יותר. הם היו יפים כל כך, ברור היה שמישהו השקיע הרבה מחשבה בעיצוב כל פרט, ובניגוד לחפצים אסטתיים אחרים – היה להם צד שלם שיועד לליקוק. איזה דבר! חפץ שהדרך הנכונה ביותר להפעיל אותו היא להעביר עליו לשון ולמלא אותו ברוק.
***
גדלתי ברובע היהודי בירושלים עיה"ק (תובב"א). בוקר אחד, כשהייתי בן ארבע או חמש, אבא שלי הלביש אותי, תלה על צווארי תיק אוכל קטן ולקח אותי ללמוד תורה בחיידר. הוא איחל לי בהצלחה והשאיר אותי שם. לא הכרתי אף אחד. התלמידים, ילדים קצת יותר גדולים ממני, ישבו ולמדו בקבוצות קטנות ולא התייחסו אלי. הרבי הושיב אותי על כסא קטן לצידו והציג לי דף A4 מנויילן עם כל אותיות האל״ף-בי״ת בפונט דרוגולין מסודרות על גריד. ואז החל הטקס: הרבי שלף צנצנת דבש, טבל בה את אצבעו והחל עובר אות-אות ומורח מעליה דבש. כשסיים, הגיש לי את הכרטיס הדביק, הצביע על האות הראשונה ואמר אאאאאלללף! והסתכל עלי במבט של עכשיו תורך. חזרתי אחריו בהיסוס – ״אלף״. הפרס הגיע מיד בצורת רשות ללקק את הדבש מאותה אאאללללף. כך המשכנו יחד, הוא קורא לכל אות בשמה, אני בתורי חוזר אחריו וזוכה לעוד ליקוק מתוק. כשהגענו לת' כבר הייתי מסטול מדבש, ודי דלוק על כל הסיפור הזה של אותיות.
***
כשמבקשים מאיתנו ללקק אוביקט כלשהו – כתנאי הכרחי, עליו להיות יפה, אחרת לא נסכים לקרבו אל הפה. מרגע שהתחלנו להקליד יותר אימיילים ולכתוב פחות מכתבים, נדמה שדואר ישראל הרשה לעצמו להפסיק להשקיע. הרשות הבולאית עדיין מנפיקה בולים חדשים – חמש פעמים בשנה – אך נדמה שלמישהו שם נגמר החשק. היום העיצובים החדשים הם לא משהו להתגאות בו (עם כמה מוצלחים יוצאי דופן פה ושם). אף אחד/ת כבר לא אוסף/ת אותם ואף אחת/ד כבר לא מלקק/ת אותם, וגם אם כן אז לא בלשון חשקנית.
בולי ערים בעיצוב האחים שמיר, 1969
מקסים ומרגש.
האמת שכבר שמעתי ממישהו, שהבחורה הצעירה שעמדה לפניו בתור בדואר, קיבלה בדואר בול ושאלה: "מה היא צריכה לעשות עם זה?"
גם אני אספתי בולים
http://shual.com/licking-stamps
מקסים לגמרי, כמה שהחיבור לאלף עמוק אצלך…
וחדשות לי אליך, אוספים גם אוספים ואז שמים באלבום, אבל לא מלקקים כי אז הבול נהרס ובכלל יש בולי מדבקה כבר.
@ברוריה אבידן סיפור נחמד. אולי הבחורה חשבה שצוחקים עליה כשאמרו לה שצריך ללקק את הבול.
@מושון זר אביב גדול! הכל שם מפוברק כן?
@עינת עריף-גלנטי לפני חודש נכנסתי לארטא בנחלת בנימין ושאלתי אם יש להם אלבום בולים. המוכרת הסתכלה עלי כאילו נפלתי עליה משנות השבעים. בסוף הצלחתי לשכנע אותה לחפור במחסן – ובאמת היא מצאה איזה אלבום מאובק נחמד. ובאמת עניין המדבקה הוא נקודה חשובה.
מפוברק? למה מפוברק? זה אני עשיתי.
@מושון זר אביב כן כן. פשוט הצלחת לעבוד עלי. לקח לי זמן לקלוט שלא באמת הנפיקו בולים כאלה. בעצם זה קרה בבול ה30 שנה לישראל עם הרב עוזיאל.
לא אמרו לבחורה כלום. היא אמרה שהיא צריכה לשלוח את המכתב, שילמה וקיבלה בול, אך כיום כנראה שולחים פעם ראשונה מכתב בערך בגיל 17, ולא היה לה מושג למה, איך ואיפה מדביקים את הבול.
סיפורים אדירים וסחטיין עליך מושון. מי אם לא סטיות של פינגווינים.
ובקשר לנושא: גם אני אספתי בולים, אבל הדבר המרכזי שאני זוכר, ואולי באמת היה הכי בולט באוסף שלי ושל אחי, לא קשור כלל לליקוק: סדרת הבולים של היטלר.
וחוץ מזה הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת בארץ הייתה מת"א לחיפה אחרי כנס בולים בפואייה של היכל התרבות (הישן).
והערה אחרונה: נדמה לי שהרשות היא רשות הדואר, ואילו השירות הבולאי הוא שירות ולא רשות.
אהבתי ממש את הקטע על החיידר, מעניין ומרגש! בוא נשב ללמוד מתישהוא חח :)