השבוע נודע כי אורנה בנאי עוזבת את מקום עבודתה ועוברת מזכיינית השידור קשת לזכיינית השידור רשת. בידיעה שהתפרסמה, בין היתר, באתר האינטרנט של עיתון הארץ ובאתר נענע10 נכתב כי:
מ"קשת" נמסר בתגובה כי "אורנה היא אחת הקומיקאיות הגדולות שקמו לנו. במשך למעלה מעשור היא תרמה רבות ל'קשת' ולתרבות הישראלית בכלל, עם תוכניות כמו ‘רק בישראל', ‘ארץ נהדרת' ו'אמא'לה'. על כל אלו אנו מודים לה מעומק הלב, מחבקים ומאחלים לה בהצלחה בדרך החדשה".
מהניסוח, שמזכיר בתחילת הקריאה הספד שנכתב בעקבות אסון נורא, קשה לדעת מי מסר את התגובה מטעם קשת. הקורא יכול להתלבט האם זוהי הודעת הדובר של קשת, האם אלה מילים אישיות של המנכ"ל או כמה שורות ששירבטו בפמיליאריות החברים לעבודה. קשת נתפסת בתגובתה כיצור אנושי שמדבר על עצמו בגוף רבים, עם לב אחד עמוק ופועם ועם זרועות מחבקות. מההודעה, אגב, לא ברור את מי בדיוק הגוף הזה מחבק – המילה "מחבקים" מופיעה נטולת המושא שלה – אבל לא צריך להיות קטנוניים, החיבוק כנראה נשלח לבנאי.
האינטרנט מלא בדוגמאות לסוגי חיבוקים חמימים המופנים, בדרך כלל, כלפי מי שנתפס על ידי שולחי החיבוק כחלשים או כמסכנים: יהודי ניו יורק מחבקים את תושבי שדרות וחיילי צה"ל; בבת ים מחבקים את בני גיל הזהב ובלוד מחבקים את הקשישים; בחדרה מחבקים את ציבור הנכים; בירושלים מחבקים את עמק הצבאים; בתיאטרון רמת גן עורכים ערב מחבק למען נערות בסיכון; ארגוני הסביבה מחבקים את יער ירושלים; תלמידי תל אביב מחבקים את חוף הים; הצופים מחבקים את ילדי הדרום; אהוד אולמרט מוסר חיבוק למפקד באוגדת עזה ומחבק בהזדמנות אחרת את נועם ואביבה שליט; החרדים מחבקים את גלעד שליט ומפקד חיל האויר מחבק את רונה והילדים.
הפכנו למחבקים סדרתיים. אנחנו מחבקים כל מה שזז, וליתר דיוק כל מה שזז בסבל או בקושי, ולא בוחלים בחיבוקים גם אם המתחבקים לא יכולים לזוז, ראו דוגמת חוף הים, היער והעמק. אנחנו מחבקים זקנים, מחבקים נכים, מחבקים נעלמים, מחבקים נכחדים, מחבקים לוחמים, מחבקים קורבנות, מחבקים אבלים ומחבקים שבויים. בקשת מחבקים גם את אלה שעוזבים.
☼ עוד מאת אפרת שהם ← אתם זוכרים את השירים. על מילים, מנגינה ומקום
מסכימה עם כל מילה
מירי, אני מחבקת את התגובה שלך.
חזק וקולע. כן ירבו פוסטים כאלה שנותנים לתרבות המדיה שלנו בומבה בפרצוף.