לקחתי את בתי היום לגן צ'רלס קלור בטיילת של תל אביב – יפו. זהו בילוי עממי למדי: ערבים, רוסים, ויוצאי עדות למיניהן עושים על האש בעוד ילדיהם משחקים במתקנים שעומדים "בעזרת המוסד לביטוח לאומי ועיריית תל-אביב" (כך השלט). המתקנים בגן משוכללים מאוד וחדשים למדי אך חלק מהם כבר ניזוקו בידי ואנדלים.
בכל אופן יום נאה ונעים. עסקיו של מוכר העפיפונים פורחים והשמיים מלאים סחורתו בצורות ציפורים או מטוסי קרב או סתם דוגמאות מופשטות. יש גם מוכר צעצועים אחרים, סיבוב על סוסה או על פוני ב-20 ש"ח, וגם מישהו שמוכר אוכל אבל לא הסתכלתי מקרוב מה.
יש בפארק מתקן אחד שבנוי מחבל עבה שמחובר בהמון מיתרים למסגרת עץ מסיבית. 6 או 7 ילדים יכולים לעלות ולרכוב על החבל ולהתנדנד ביחד קדימה ואחורה. קבוצה של צעירים ערבים השתלטו על המתקן ונדנדו אותו ממש ממש חזק. בשלב כלשהו נמאס להם והם עברו למתקן אחר – גם עם חבל עבה אבל בתצורת קרוסלה. הילדים ששחקו במתקן נסוגו בבהלה כמו ציפורים שמתעופפות ממדרכה כשמישהו פורץ אליה בריצה. גם כאן החבורה הזאת שיחקה בכוח. עבר זמן. החבורה הלכה וגם אנחנו עמדנו לעזוב. אלה (בתי) רצתה לשחק על המתקן הזה למרות שהיו הרבה ילדים יותר גדולים שרכבו עליו או חיכו לעלות עליו. חשבתי שלילדה בת עוד-לא-חמש אין ממש סיכוי להשתחל לתור. להפתעתי היתה שם קבוצה של 4-5 בנות בנות אולי 10 שדאגו לסדר בתור, סובבו את הילדים, הורידו את הילדים שכבר הרבה זמן ועזרו לאחרים לעלות בתורם. בכל פעם שהתחילו לסובב טרחו לשאול אם רוצים מהר או לאט או בינוני. כשהגיע תורה של אלה לרדת היא לא רצתה. הבנות הסבירו לה בצורה נעימה אך ברורה שעכשיו תורם של ילדים אחרים והיא קיבלה את סמכותן ללא עוררין.
בעצם ניתן לראות בגן משחקים כזה את כל קשת ההתנהגויות הכלכליות. החל מדיקטטורה (חבורת הבריונים), דרך סדר א-פורמלי שבו מחכים ליד הנדנדה עד שרגשות האשם יעשו את שלהן או שימאס לילד שתפס את המקום, ועד סדר מוסכם בו יש תור ואכיפה ושיתוף פעולה של כולם לטובת הכלל. המעניין הוא שצורת התנהלות אחת לא משתלטת על כלל הילדים. יש ילדים שמעדיפים ככה ויש שמעדיפים ככה.
אפשרות התגובות חסומה.