את הרעיון הבא שמעתי בפודקאסט המצויין Radiolab.
בשנות המלחמה הקרה, בזמן שטילים נושאים פצצות גרעיניות כוונו מכל צד של מסך הברזל אל עבר הצד השני, היה נהוג שאת נשיא ארה"ב מלווה עוזר עם תיק ג'יימס בונד אזוק לפרק כף ידו. התיק היה מכונה "the football" ובתוכו היו הקודים הסודיים (שכונו "the biscuit") שהיו – בשעת הצורך – נדרשים להפעלת מערך הנשק הגרעיני של ארה"ב. העוזר היה מלווה את הנשיא לכל מקום. אם הנשיא היה בשירותים, המלווה היה עומד מחוץ לדלת; אם הנשיא במיטה, העוזר בחדר הסמוך.
ב-1981 הציע רוג'ר פישר, פרופסור בפקולטה למשפטים באונ' הרווארד וחוקר בעל שם בתחום המשא ומתן, סידור אחר לעניין. הוא הציע שאת ה-biscuit ישתילו בניתוח ליד ליבו של העוזר, ושבתיק יהיה רק סכין קצבים. כך, אם ירצה הנשיא להפעיל את נשק יום-הדין ובכך לגרום למותם של מליוני חפים מפשע, הוא יצטרך תחילה לקחת את הסכין מעוזרו, להביט אולי בעיניו, להסביר אולי את הצורך בפעולה הזאת, ולתקוע את הסכין בליבו של העוזר ולהרגו. הדם יותז על השטיח בבית הלבן והנשיא יצטרך לדחוף את ידו לתוך הפצע על מנת להוציא את ה-biscuit ולהשמיד את העולם.
במשרד הבטחון האמריקאי הביעו מורת רוח מהרעיון כי "הצורך להרוג אדם עלול לעוות את שיפוטו של הנשיא והוא עלול לוותר על השימוש בפצצה…"
המקור כאן:
http://blog.nuclearsecrecy.com/2012/09/19/the-heart-of-deterrence
כתבתי את הפוסט הזה כי בעצם הוא עוסק בעיצוב.
בדרך כלל שמדברים על עיצוב מדברים על המראה של הדבר או חווית המשתמש שלו. ההצעה המובאת כאן לא משנה את המראה כלל אך חושפת באופן מבריק את המתח בין המשמעות הלוגית של השימוש בקודים (צורך מבצעי בל יגונה) לבין המשמעות הרגשית/מוסרית של השימוש הזה.