מחשבה זו פורסמה בחג הפסח, דבר שהשפיע עלי כשכתבתי אותה, חושבת שעוד מעט היא פשוט תהיה קטע שמעליו כתוב 19.4.2011 אבל ממשיך להתקיים ללא הקשר ליום עצמו. אני גם לא בטוחה שלא סיימתי לכתוב לפני הדד־ליין ותזמנתי את הפרסום לתאריך המיועד. זמנים בחלל וירטואלי, איזו משמעות יש להם?
מסלולים
שעון המזלות במפגש הרחובות הרצל ובר־יוחאי בתל־אביב הוא פינה עגולה שאני אוהבת. כשמזדמן לי אני נהנית ללכת משם ולהביט בשעון. שלא עובד. היום שמתי לב שהוא מכוון על המזל שלי בגלגל המזלות, המזל שלי ועשרים וחמש דקות. יכולתי להרגיש את הרגע, בו אני עומדת עם ראש מורם להביט בשעון, נחרט בזכרון הופך לתמונה עם אור רך ובהיר על המחוגים. כמעט שמעתי קליק באוזניים. מעין רגע מכריע ללא השלולית, חסר משקל.
יום לאחר הסדר
מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת סמסים. מאוד מאוד. היום החלפתי מכשיר נייד, לא הייתי בטוחה שכל הזכרונות שלי יעברו את זה, אבל כרטיס הסים תפקד כראוי. במכשיר הקודם היו לי הודעות מ-2008 ואם לא היו גונבים לי את התיק באותה שנה, לבטח היו בו גם הודעות משנים קודמות. די סימבולי לוותר על כל הכבודה הזו לפני פסח, חג בו מנקים את הארונות מפירורי השלדים שבתוכם.
חג
פסח, חושבת הרבה על סבא וסבתא שלי. תמונות של זכרון עולות בי, קולות ותנועות וריחות. גם כשהייתי ליד קברם של ברטולד ברכט ואשתו הלנה ויגל חשבתי על סבא וסבתא שלי. האבנים מזכירות לי את הכריות, של סבא שלי לאורך, של סבתא לרוחב.
כמעט כולם אצלנו נפטרים בחגים. (ט"ו בשבט, חנוכה, סוכות פעמיים) סבא שלי נפטר בשבועות ופחות משנה אחריו, נפטרה סבתי בשושן פורים. באחד הלילות בבית החולים ישנה בת דודתי עם סבתא, שסיפרה לה בבוקר את החלום שחלמה: סבא קרא לה ואמר, בואי נורה, שמרתי לך מקום לידי. באותו יום היא נפטרה. בתמונות שאני רואה בעיני רוחי זו תמונת אהבה.
מוזולאום בגן החורף [1]
הצלם אלדד מנוחין כתב לי פעם במייל: "בשיחה אתמול עם חברה קיטרנו קצת על כך שמוזיקה חוגגת את החיים וצילום את המוות, אז אני מבחינתי מצלם איזו אפשרות לחיים." חייכתי מול המסך, מהנהנת עם הנימים כי יש אלמנט של מוות בצילום ושמחתי בשביל א. מנוחין על שמצא חיות או לפחות הוא ממשיך לחפש. תחושת המוות עולה לא רק מול תמונות שמעבירות הלאה אנשים שאינם איתנו, היא גם לא נחלתו הבלעדית של צילום עיתונאי. אני חושבת שהיא טמונה באובססיביות לתפוס רגעים, לחפש זכרונות ולמסגר אותם. הלכתי היום וחשבתי על אותו משפט של אלדד ועל כל אותם צילומים שכן מחיים בי תשוקה. והרי צילום יש בכוחו להחיות. מנסה לנסח האם עבורי יש משהו ממית בצילומים שאני מצלמת, שמאפשר לי לעבור הלאה, לחוות את עצמי ממרחק משתקפת בצורה כזו או אחרת מהדימוי וממותו של המחבר [2]. אבל ישנם צילומים שאני לא מצליחה להכניסם לתבנית כן-לא-חי-מת. הם כמעט רפלקסיביים, כי כך נראים החיים וכך נראית אני, ואני לא יכולה שלא לצלם. אולי האלמנט הממית הוא זה שמגדיר יתר על המידה, מקרקע אמוציות מרחפות. כשהמשמעות של 'זה היה שם' עולה על עצם הדימוי.
חג שני
פסח ואביב הגיע, חזרתי הביתה לא מזמן. תל אביב בלילה – בשדרות רוטשילד ריח הבשמים עולה על ריח הפריחה.
[1] בספרו מחשבות על הצילום כותב רולאן בארת על תצלום שמצא ובו הוא רואה את אמו מצולמת בגן חורף. הוא מעיד כי אמנות־הצילום היא שגורמת להיווכח שאכן 'זה היה'. (בארת, רולאן. מחשבות על הצילום. תרג' דוד ניב, ירושלים: כתר, 1988. עמ' 67-80)
[2] (בארת, רולאן. מות המחבר. תרג' דרור משעני, תל-אביב: רסלינג, 2005.)
גילי, מחשבה שנגעה בי, אפילו נתנה קצת מילים לתחושות שהיו לי בקשר לסדרת צילומים אחת שלי. תודה!
נ.ב. הערות שוליים באנטייטלד שמפנות לטקסטים זו ברכה
אבנר, תודה
נעים לקבל ממך מלים בחזרה