מורן שוב

שבילים ודרכים הם הדימויים האהובים עלי מכל הדימויים כולם. שבילים ודרכים כמראות בנוף וכדימויים בעיני רוחי.
דרך, אני חושבת, היא הַדימוי הארכיטיפי, הַמטאפורה המרכזית לתפישת הקיום שלנו. דרך היא דימוי הקשור בזמן ובמרחב; ותפישת הקיום שלנו – שהיא ליניארית, אקזיסטנציאלית, התפתחותית – אוריינטטיבית לזמן ולמרחב בהם ולאורכם מתנהלים חיינו. חיינו מדומים למסע ואנחנו תמיד על הדרך. וכיוון שדרך היא מטאפורה מרכזית כל כך, היא טבועה בשפה ובתפישה עד שכלל איננו מבחינים בה כדימוי או כמטאפורה ותופשים אותה ליטראלית (מה שדרך-אגב נקרא מטאפורה מתה).
כשאני צועדת על שביל אני כל הזמן מתרחקת מנקודה אחת ומתקרבת לנקודה אחרת, מתרחקת ומתקרבת, ועם זאת תמיד קרובה לעצמי. כולנו צועדים עמוק אל תוך העולם, אבל ממקומנו על הדרך אנחנו תמיד כאן.
נדמה לי שהדימוי הפרספקטיבי של שביל אל האופק הוא דימוי מושלם משום שהוא מוביל את המדמיין אל משאת נפשו, אל אופק מקֻווה. כך לפחות מתפקד הדימוי הזה בעינַי ובשבִילִי.

חשבתי על שיטת סימון השבילים, זו שמופיעה בצדי דרכי מטיילים, כמו זו שבתצלום כאן:

סימון שביל נחל זויתן, רמת הגולן. צילום: מורן שוב

אפשר היה לחשוב שיש לסימן הזה קשר לדגל ישראל (גם אם הצבע המרכזי מתחלף באדום או בירוק או בשחור), ושלא במקרה בחרו בכחול ובלבן לסמן בהם את השביל הזה בגולן. במקומות שונים בעולם מסמנים שבילים באופן דומה, ואולי בהשראת הסימון הישראלי: ישראל היא המדינה שבה מפעל סימון ומיפוי שבילים הוא המקיף בעולם. בחברה להגנת הטבע פועלת הוועדה לשבילי ישראל. אפשר לקרוא על מפעלה בויקיפדיה, או בחברה להגנת הטבע, או בויקישביל.

ובכל זאת, חשבתי, מדוע הסימן הזה, ולא נניח חץ?

חץ מסמן כיוון ואילו סימני השבילים, יותר משהם מסמנים כיוון הם מסמנים את השביל ומסמנים לך את היותך עליו. במצב אופטימאלי בשטח, מכל סימן תראה את הסימן הבא אחריו.

שלושה הקווים מסמנים את השביל (כאן בכחול) ואת המרחבים שהוא חוצה משני צדדיו (בלבן). התבוננו שוב בתצלום השביל המסולע בנחל זוִיתָן או בתצלום הבא של דרך בשמורת פּוּרה, ושימו לב איך השביל והדרך מחלקים את חלקת הארץ שמול העיניים לשלושה.
החלוקה הזו הולמת מטאפורות כמו דרך הישר או דרך המלך כמכתיבות דיכוטומיה בין צדדים: מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחורי, מניין הגעתי ולאן מועדות פני – ובתווך: הדרך בה אני הולך.

דרך בשמורת פּוּרה, נגב צפוני. צילום: מורן שוב

ועוד: חשבתי על חבורת סיירים עם דליי צבע המתקדמים בשטח ומסמנים שביל חדש או מחדשים סימונים קיימים (פעולה החוזרת על עצמה מדי שלוש או ארבע שנים). מוטב לכן שהסימן יהיה מינימליסטי – שפשוט לסמן, שמתאים למצעים משתנים (סלע, עץ, גדר), שנראה למרחוק ושכיוונו קריא וחד משמעי.
חִשבו גם על סימונו המקביל במפה – קו מקווקוו כחול, או אדום או ירוק. ברזולוציה של השטח, כל סימן כזה מצטרף לרצף המקווקוו במפה.

בעיני רוחי חזרתי אל הדימוי של שביל בפרספקטיבה אל האופק, אל העתיד. וחשבתי שבשטח אני לא מתבוננת בדימוי של שביל אלא אני על השביל ממש, וממקומו עליו אני תמיד כאן ועכשיו. וכאן ועכשיו – בהווה – שולי השביל מקבילים כבסימון, ולא מתכנסים זה אל זה ואל אופק נגוֹז כבדימוי.
וכאן נדרכתי וחשבתי על המילה הווה, בעברית, על מקבִּילִיוּתָה – ה ו ו ה, ועל הדוֹמוּת שלה לסימן הזה של שביל.

☼ עוד מאת מורן שוב ← חומש עם מפרשים