נורית קוניאק

אני חושב שצריך לחלק גם את שאר הדוגמאות שהובאו כאן. קבוצה שנייה (אחרי רשתות הקפה) הם האחים מאסט וקירק שאמנם משתמשים בסוג החדש/ישן של המיתוג – אבל מאידך הם גם באמת אוּמנים מהסוג הישן/חדש שמייצרים בעבודת יד. כך שהצרכן אמנם מקבל מסר של עסק מקומי, עבודת יד – אבל המסר הוא גם נכון :)
(ותודה טליה על הסרטים, הם פשוט תענוג גם קולנועית)
—
קבוצה שלישית שאני מוצא הם משחקי הלוגו של אברהם והמיתוג של קרלוצ'וס. במיוחד אצל קרלוצ'וס – יש משהו מאד חביב בקו העיצובי המשתנה ממוצר למוצר – במיוחד כי בהתאם לכללי המותג הישן – יש אלמנט אחד קבוע – הצורה של הלוגו. כל השאר מסביבו משתנה, אפילו הצבע שלו משתנה. אבל הטיפוגרפיה זהה. ואת זה אני כצרכן אוהב – חוויות קנייה אסתטית, מרגשת, עם הומור – אבל בלי שמשטים בי.
—
אשמח לשמוע תגובות, השינויים האלה, מעצם חשיבותם ומורכבותם, קצת מבלבלים אותי :)

נהניתי מאוד מהפוסט.

הכיוון הכללי עליו כתבת נשמע מבטיח ומסקרן, אבל למראה הדוגמאות אני לא מבחין בהבדל מהותי בין מיתוג "קונבנציונאלי" לבין הכיוון החדש למעט עניין סיגנוני.
החזות של האחים מאסט כל כך מדוייקת ומוקפדת שכמעט ואין הבדל בין הזקנים שלהם לכובעי הקופאיות במקדונלד'ס.
כלומר, גם אם עבודת עיצוב מסוגה נראית קרובה יותר ליד חופשית, אני לא מוצא בה שום רישול קל ובטח שלא נאיביות – היא פשוט נראית אמינה יותר כי מדובר בעסק קטן.

אין ספק שהדוגמאות נראות נפלא אבל לטעמי הן מכוונות ומודעות לעצמן כמו כל עבודת מיתוג.

בירושלים, הספקתי לאתר כבר שלושה סוגים שונים של סניפי "מאפה נאמן":
א- הסוג "העממי" – דוגמת זה שבהצטלבות בין יפו לקינג ג'ורג'
ב- המאפיה שהיא גם מסעדה – חזקה באנטיפסטי ולחמים חומים – נמצאץ בדר"כ בקניונים [קניון הדר, התחנה המרכזית] ובתחנות דלק [צומת אורנים]
ג- מאפיית הבוטיק – תמכור עוגיות בריאות, אספרסו קצר ותרשום את עוגות היום על לוח מחיק ירוק – דוגמת זו שבמושבה הגרמנית

חייב להודות שאני עדיין הולך עם עטיפה קולית לסנדביץ'-חביתה של הרשת – הכלאה בין נייר חום פשוט לעיתורים ערבים.

שמחתי לקרוא את המילים האלה. והסרטים נהדרים.

אברהם – אם בארזים נפלה שלהבת…
שהרי אם אתה כמישהו שנמנה על גילדת יוצרי המותגים כבר מאבד את הצפון בתוכם – מה יגיד הצרכן הפשוט?
בעיני זו צרה צרורה, והמגמה שנורית הצביעה עליה מחמירה את הצרה בחלק מן המקרים, בעוד במקרים אחרים דווקא מקלה אותה.
ותודה על סרטוני אלן ווטס – גם המקורי וגם של אברהם :)