לפני 11 שנים הגשתי את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב גרפי במכון אבני. הקונספט שהצעתי היה סַמָּל מחלקה בצבא, שמוכר שעות שינה לחיילים שלו; כפי שהוא מחלק "שעות ביציאה", כך הוא גם יכול להעניק שעות שינה, בין אם בתנומת צהרים ובין אם בהתעוררות מאוחרת. התסריט שבו 11 שנים לאחר מכן תתפרסם כתבה שלי במוסף הארץ שעניינה התכלית של פרויקט הגמר, נראה בזמנו דמיוני באותה המידה כמו הקונספט שהגיתי. באורח פלא, זה בדיוק מה שקרה בשבוע שעבר.
פרויקט הגמר ותערוכות סוף השנה היו נושאים שרציתי לעסוק בהם כבר בשנה שעברה, אבל זה לא הסתדר כתוצאה מסיבות שונות ומשונות. השנה, לאחר שעפר כהנא פרסם באנטייטלד בתחילת חודש מרץ מחשבה בנושא, הבנתי לפי מספר התגובות ותוכנן שהנושא מעסיק לא רק אותי, ושיש פה סיפור מעניין שחורג מהגבולות של עולם העיצוב.
הדבר הראשון שרציתי להמנע ממנו היה לקחת את המחשבה של עפר, את התגובות אליה ואת מחשבות ההמשך שפרסמו ויקטור פרוסטיג או מירב פרץ, ולהעתיק אותן. ניסיתי כל הזמן לחשוב מה ההבדל בין לפרסם רשימה בבלוג לבין לפרסם כתבה במוסף, מלבד העובדה שאורכה של הכתבה במוסף ארוך יותר, כ-4,000 מילים. אמנם, יש חשיבות בפרסום נושא שכזה במוסף סוף השבוע, זה לא דבר ברור מאליו, אבל היה לי ברור שאני חייב להרחיב ולשמוע כמה שיותר קולות נוספים.
יצאתי לדרך.
אחד היתרונות שיש לי, מה לעשות, הוא הגישה למקבלי ההחלטות. זה לא נסיון להתרברב, זה פשוט ככה: כשכתב העיצוב של עיתון הארץ מבקש לשוחח עם דיקן פקולטה או ראש מחלקה, הוא בדרך כלל גם מצליח. זו הייתה אחת הסיבות שהסירוב של הנהלת בצלאל לשתף פעולה עם הכתבה מאד הפתיע אותי. למי שלא קרא עדין את הכתבה, זו הייתה התגובה: "דיון בשאלות מעמיקות ומהותיות אלה בחיי האקדמיה מתקיים כל הזמן. זה תהליך ארוך ובלתי פוסק עם מסקנות משתנות לאורך הזמן, מסקנות אלה מועברות לסטודנטים ולמרצים. דיון כזה איננו יכול להתבצע מעל דפי העיתון."
התגובה הראשונה שלי הייתה גיחוך. היא נראתה לי כל כך לא רצינית ולא ידעתי איך להתמודד איתה, במיוחד מאחר ואני גם מלמד בבצלאל. מאוחר יותר הבנתי שהנהלת המוסד באמת מאמינה בכך, אך עדין לא השתכנעתי שמדובר בתגובה נכונה. אני בטוח שלא היה קורה כלום אם היינו שומעים בכתבה גם את העמדה שלהם; התגובות שקיבלתי מסטודנטים וממרצים בבצלאל, שהתרעמו על כך שבצלאל לא הגיבו על הנאמר, מוכיחה אף היא שמדובר בטעות. באופן אישי גם הצטערתי, ואני יודע שזו קלישאה, מאחר והשבוע שבו נפגשתי עם נציגי המוסדות להשכלה הגבוהה היה אחד המעניינים שהיו לי מאז שהתחלתי לכתב על עיצוב.
דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר; דיקן הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון; ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (שם אני גם מלמד); ראשי מחלקות ומרצים: משיחה לשיחה הבנתי עד כמה הנושא הרבה יותר מורכב ממה שנדמה, ואם לרגע חשבתי שאני יודע מה צריך לעשות, מיד הגיע מישהו עם הרבה יותר שנים של נסיון בהוראה ובעיצוב והאיר זוית חדשה. אולם, מעבר לכך, העובדה שהנושא מעסיק כל כך את דיקני הפקולטות וראשי המחלקות מעידה על הבעייתיות שטמונה בו: מבחנים מסכמים ועבודות גמר קיימים גם בחוגים אחרים באקדמיה, אולם אף אחד (בדרך כלל) לא מפקפק בהצדקה שלהם או תוהה האם אפשר היה להסתדר גם בלעדיהם.
מאז שפורסמה הכתבה קיבלתי המון תגובות, החל מסטודנטים ששמחו שמישהו נתן במה למה שהם מרגישים ועד לראשי מחלקות שהרגישו שלא תמיד הצלחתי לאזן בין אלו שסבורים שצריך לבטל את פרויקט הגמר לבין אלו שהחצי שנה שבה עבדו עליו הייתה תקופת זמן שלא ישכחו לעולם (לטובה, כמובן). אני לא משלה את עצמי שכתבה אחת במוסף הארץ יכולה לשנות כל כך מהר סדרי בראשית, אבל דבר אחד בטוח: החומרים לכתבת ההמשך החלו כבר להצטבר.
מדיניות בצלאל נעה תמיד בין התעלמות לחוסר תגובה, שזה כמעט זהה.
מנסיוני רב השנים כמנהל פרומים לעיצוב כבר פניתי לקבלת תגובותיהם ונעניתי באין תגובה.
המדיניות של בצלאל היא שהמוניטין "ידבר בעד עצמו" בלי לשים לב שהוא אובד במחוזות ההזיה לשם נודדת הפילוסופיה של המוסד, כפי שמכנים זאת בנכר.
אני מקוה שתערוכת הגמר השנה תראה יותר עיצוב תעשיתי ופחות קונספט.
אגב: הפעם היחידה שזכיתי לתגובה רצינית מבצלאל היתה כשנחשפה פשלה שלהם בפורום עיצוב תעשיתי בארכיג'וב: הסתבר שהאימג' בפוסטר התערוכה נלקח ללא אישור וללא תשלום מאמן הולנדי.
לענין עצמו: פרויקט גמר צריך להיות ענין פנימי של המחלקה ומלבד מנחה חיצוני שהיה מעורב בו אין מקום לא לאורחים ולא ליחסי ציבור.
בענין תערוכות סופשנה: התערוכה צריכה להיות תערוכת בוגרים ולא אוסף עמוס בפרויקטים מכל השנים שלומדות כרגע.
לבוגרים מגיעה חשיפה- לא לבוגרי שנה א, וכך הם צריכים להיות מפורסמים/מפומפמים ומקודמים בכל מקום.
האוספים האקלקטיים של "מבחר תלמידינו" פוגעים בבוגרים ומציגים אותם כחלק מתערוכת ענק מבולבלת של המוסד.
לבוגרים מגיע יותר!
על משמעות פרויקט הגמר בעיני הסטודנט במצב בו המוסד האקדמי בוחר לפסול/לצנזר את הפרויקט, אפשר לקרוא בדיון שבו השתתפתי לפני שלוש שנים יחד עם איציק רנרט ובוגרת בצלאל – בעכבר קפה:
http://cafe.mouse.co.il/topic/122561/
דווקא עכשיו היה מעניין לשמוע את הבוגרים הטריים- הרי אימת הציונים כבר אינה מרחפת מעל ראשם. יתכן שחלק מהם לא מגיבים פשוט כיון שכמו הרבה דברים בחיים, זה נראה הרבה יותר מפחיד לפני, ולא כל כך נורא אחרי.
וזה עדיין לא אומר שאני חושב שהמודל הנוכחי אופטימאלי.
גיא ג.,
לגבי הפרוייקט המדובר — לא מדובר בצנזור או פסילה, אלא בפרוייקט נכשל. מה לעשות, זה דינו של פרוייקט גמר גרוע שלא עומד בסטנדרטים של המחלקה.
מצד שני, הסטודנטית הנכשלת השכילה לעשות, ובאקט מבריק של יחסי ציבור הפכה את עצמה לקורבן של המערכת בטענה (שקרית ומופרכת) של צנזורה.
איציק – אני לא בטוח עד כמה מה שהבוגרים הטריים יגידו עכשיו ישנה את רוח הדברים. מן הסתם יהיו כאלו שיגידו כמה השנה האחרונה הייתה מוצלחת ומן הסתם יהיו כאלו שיגידו שזה היה סיוט ושהם היו שמחים לוותר עליה.
בכל מקרה האמן לי שמהתגובות ומהמיילים שאני עדין מקבל, שבוע וחצי לאחר פרסום הכתבה, לא מצטיירת תמונה מחמיאה במיוחד להתנהלות סביב פרויקט הגמר.
ושחר – יש משהו במה שאתה אומר. מעולם לא הבנתי יותר מדי מחלקות שמציגות עבודות של סטודנטים משנים ב' או ג'
יותם,
זו אכן לא צנזורה, אבל זו כן פסילה – כזו שסיבתה היא רמתו הירודה של הפרויקט.
בכל מקרה, כשהפניתי לדיון הכוונה היתה לעמוד השני שלו, שם אני מציג את התפיסה שלי לגבי פרויקט גמר במכללות לעיצוב.
אציג ציטוט מהדברים בתגובה הבאה.
בצלאל. אקדמיה לאמנות ועיצוב. אקדמיה.
ברוב האקדמיות – אוניברסיטאות ומכללות – בישראל ובעולם, עבודות הסטודנטים – כולל עבודות הגמר – נותרות עניין שבין הסטודנט למרצה. באקדמיות לאמנות ועיצוב (ואולי גם בחוגים לתיאטרון) יש פריבילגיה לסטודנטים – והם זוכים להציג זה לזה את עבודותיהם ולעיתים אף לקהל הרחב.
לא פשוט להתקבל לבצלאל. לא קל לעמוד בדרישות השוטפות של בצלאל. ולעניות דעתי, גם לא אמור להיות פשוט לסיים את בצלאל ולהציג בתערוכת הבוגרים. זו פריבליגיה, זכות, כמעט מתנה (בוודאי ביחס ללימודים אקדמיים נורמטיביים בכל מקום אחר).
צריך להעריך את זה, לכבד את זה, להודות על כך – ובעיקר לשאוף לעשות זאת בצורה המקורית ביותר, האיכותית ביותר והטובה ביותר.
לא כל אחד ראוי. וטוב שכך.
מנגד, לא כל מי שלא התקבל לבצלאל, לא עמד בדרישות ולא זכה לסיים את הלימודים בבצלאל אינו ראוי.
אני גם חושב שחלק מתערכות הבוגרים נועד גם להפגנת יכולות טכניות וביצועיות מסוימות – לא ניתן להימנע מכך. העבודות נדרשות להיות קוהרנטיות, מוקפדות ומגובשות. יש מקרים בודדים בהם יש מקום גם לעיצוב מרושל במתכוון…
…אבל זה דורש הצדקה אמיתית.
לא תצליחי לשכנע בכזו קלות את מי שבאמת מבין עניין. מצטער.
נכון – תמיד יש מקום לאלטרנטיבה. וחשוב מאד שתהיה אלטרנטיבה ושיהיה לה מקום. מה לעשות שלא כל אלטרנטיבה היא איכותית ובעלת איכויות."
החלטתי שלא להגיש את פרויקט הגמר.
כמובן שזו לא החלטה שנלקחה מראש, אלא לאחר חודשים ארוכים של נסיונות, בהם הלחיצו אותנו (לדעתי- ללא סיבה הגיונית) ולא נתנו לנו את החופש האמיתי שביצירת פרויקט.
לדעתי לימודי עיצוב אינם צריכים להתקיים כסכמה אחת גדולה של תאריכי הגשה- אלא ללמד תהליכים עיצוביים גרידא.
במחצית הראשונה של לימודי הדברים אכן היו כך- בכל הקורסים לימדו אותנו את התהליך המוביל לתוצאה הרצויה, תוך התחשבות בנושאי הקומפוזיציה, הגריד, הצבע וכו'.
החל מהשנה האחרונה התחילו לדבר אלינו במונחי "דד ליין" וגם בנימה מאוד מלחיצה שלדעתי אין בה ולו דבר אחד שנוגע לתהליך יצירתי.
יגידו אנשים כי זוהי דרכם של הלימודים להכין אותי לעולם שבחוץ – ובכן אין שום דרך לחקות את העולם הזה אלא לחוות אותו – וכל נסיון שהוא דינו כשלון וחוסר למידה אמיתית.
לדעתי, הצלחה בפרויקט (עמידה בזמני הביניים והגשה סופית מוצלחת) מעידה בין השאר על כושר הסתגלות למערכת ומסגרת מסוימת.
היה נחמד אם היה לי את הכושר הזה, אבל הרצון ללמוד לעצב גובר על כך.
כל הנושא של פרויקט הגמר יצא לגמרי מפרופורציה.
גם מבחינת המגינים וגם מבחינת המתנגדים.
כמי שעוקב וקורא את כל התגובות וכל הדיונים שהיו פה ובעיתון, וגם מגיב פה ושם אני ממש מוצף, המום, הלום ומבולבל ממה שהולך סביב הנושא.
אני מאמין שסטודנטים וכמוהם גם אני, בוגר יחסית טרי, לא ממש יכולים לתת חוות דעת נכונה על המצב. צריך לתת לדברים לשקוע, לזמן לעבור ולנתח שוב בעיניים נקיות מלכלוכיות ובוץ המאבק את כל מה שהיה.
אני רוצה לחזק את מה שאמר עפר כהנא לגבי תהליך החינוך באקדמיה בנושאי העיצוב. רוב הזמן בתור סטודנט אתה מרגיש שאין איזו עמדה ברורה, איזה מניפסט שלפיו פועל בית הספר. איזה כיוון מנווט עליון הקובע ציוני דרך ואידיאולוגיה לגבי התחום. רוב המרצים אינם בקיאים בשיטות הוראה או/ו בבנית מערכי שיעור וסילבוס, וכמובן שיטת נתינת הציונים לא אחידה. מכאן מתנקז הכל לפרויקט הגמר. בתולדות האמנות למדנו על רבים שהתעמקו, ניסחו, חקרו והגדירו את תחום האמנות, בעיצוב זה עוד חסר, אין לנו זהות אמיתית…
ניר אתה צודק בעניין האג'נדה של בתי הספר. זו גם לדעתי הסיבה שברוב הקורסים הסטודנטים מעצבים למרצה ואופי העבודות/ טכניקות דומות וקולעות לטעם שלו.
בקשר לפרופורציות- דווקא כשאתה בתוך המערכת ומרגיש רע אתה פותח את העיניים ומסתכל קצת מלמעלה בשביל להבין דברים.
ברור שאחרי הלימודים (או מה שנשאר מהם) אני ארגיש קודם כל יותר טוב, פחות לחוצה וכו', אבל זה עדיין לא אומר שאין לפרספקטיבה הנוכחית חשיבות- ובטח אי אפשר לומר שהיא נכונה/ לא נכונה.
שלום יובל
אשמח לשתף אותך במשהו שצובט לי אישית בלב.
לפני כשנה עברתי סיוט כאשר ניגשתי לוועדות של פרוייקט הגמר במכון הטכנולוגי חולון ולאחר סמסטר מייגע נכשלתי.
את מזלי ניסיתי בסמסטר הראשון של השנה הנוכחית ועברתי בציון שלטעמי לא תואם לרמת העבודה.
אבל הסיפור המעניין שצובט לי מאוד הוא שהמכון הטכנולוגי לא נותן לי ולכל הבוגרים (המאוחרים שעשו בסמסטר אחרי) להציג בתערוכת גמר.
טענות מוזרות ולא ריאליות שנזרקות לעברנו.
אני עד היום קצת בהלם מהנושא
ואשמח אם תוכלו לכתוב על זה גם כתבה
שידעו כמה מתייחסים גם בחוסר כבוד לאלו שנכשלו או בחרו להגיש בסמסטר אחר.
הי אמיר. אתה לא הראשון שסיפר לי על זה וזה אכן משהו שרשמתי לי לקחת לתשומת הלב. אני לא בטוח שזה מצדיק כתבה אבל זה בטח מצדיק בירור.
אמשיך לעדכן.
לסטדנטית
אני לא אומר שדעתם של הסטודנטים אינה נחשבת. היא רק קצת לא מאוזנת עקב ה"הורמונים" המשתוללים.
בידיוק כמו שלא הייתי שואל ילד על החינוך שנתנו לו הוריו עד שלא עזב את הבית, התנסה קצת בכל מיני מצבים, יישם את מה שלמד, בדק את הכלים שקיבל, בחן את ערכיו ותיפקודו.
לא כי הוא לא בוגר מספיק אלה כי הוא בשלב התיאוריה ומשם תמיד הדברים נראים אחרת.
בסוף הטירונות שלי רתחתי על הסגל, היו לי מלא סיבות מוצדקות ללמה הם לא עשו דברים נכון ואיך הם לא ראויים להיות מפקדים.
רק שנעשית מפקד בעצמי, והתנסתי בפעולות פיקוד, חינוך וקרב נפלו לי האסימונים. והבנתי הרבה דברים שלפעמים גם מצילים חיים.
גם שאמרו לי את מה שאני אומר לך כשהייתי סטודנט חשבתי שמבלבלים לי את המוח ומה הם מבינים.
והיום… אוי היום…
ניר, אני לא מדברת על הכלים שניתנו לי (וכבודם במקומם מונח) אלא על העובדה הפשוטה שלאורך השנה האחרונה לא ניתנים לך כלים- אלא רק מהלומות.
אנו, תלמידי המחלקה לתקשורת אינטראקטיבית, מכון אבני. הגענו לקצה גבול הסבלנות שלנו בכל מה שקשור להתנהלות הבי"ס בקשר לתערוכת הבוגרים.
החל משלב ההכנות לתערוכה נתקלנו בברדק וחוסר בהירות לגבי התאריכים, החללים, המיקומים בתערוכה. תחושת חוסר המקצועיות הזו הייתה נסבלת במידת מה עוד בשלבים אלו. חברי הכיתה נרתמו אחד בשביל השני – צבענו, ניקינו, סידרנו, עיצבנו בכדי שזוהי תהיה התערוכה שכל אחד ואחד מהמבקרים ידבר עליה אחרי שיעזוב את המקום. אנשים אלו אינם אמורים להיות בני המשפחה שלנו בלבד אלא גם אותם אנשים שאוהבים עיצוב, שקוראים עיתוני תרבות ופנאי ומוצאים כתבות על תערוכות בוגרי בתי הספר השונים אשר מכבדים את עצמם אך אין שם שום איזכור לתערוכה שתתקים במכון אבני כלל וכלל.
כל יום שעובר מבלי שאנשים מבקרים שווה ערך לזריקת עשרות אלפי שקלים של ציוד אלקטרוני ומוצרי דפוס לפח.
מכון אבני לא פרסם את תערוכת הבוגרים שלו!! זה בזיון לבצפר והשפלה לתלמידים!!
תוספת קטנה: היום פרסמתי כתבה מסכמת על תערוכות סוף השנה, שכוללת גם התייחסות למחלקה לתקשורת חזותית בחולון. הנה לינק:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1042,209,52953,.aspx
שמח מאוד לראות נושא המכון הטכנולוגי כתוב.
אולי מישהו יחליט לעשות לנו תערוכה משלנו :)
תודה על ההתייחסות וההתעניינות בנו.
♥
מי שזקוק לקצת התרשמות מקרוב מפרוייקטי-גמר לסוגיהם (הרבים, המגוונים והמפתיעים), מוזמן למקבץ השנתי של בוגרי איור ואנימציה בבתי הספר לעיצוב (2010) בפורום 'איור' ב"עכבר קפה":
http://cafe.mouse.co.il/topic/1676096/