לפני לא הרבה זמן הייתי במסיבת יום הולדת של חברה. חברה אמידה שגרה בפרוור אמיד עם בן זוגה – רואה חשבון מצליח – וילדיהם המוצלחים.
ובמסיבה המושקעת על הדשא בחצר ביתם הנאה היה גם DJ וריקודים וקייטרינג וכל מיני דברים טובים.
בין היתר ניגן ה-DJ במסיבה הזאת את Killing in the Name מאת Rage Against The Machine.
זהו שיר שמרעיד לי את המעיים. שיר שלצרוח יחד עם זק דה לה רוצ'ה "FUCK YOU, I WON'T DO WHAT YOU TELL ME" עדיין מחזיר אותי באופן מושלם לאיזה גיל התבגרות בו הידיעה (לא משנה לגבי מה) היא מוחלטת. שיר מחאה שקשה לי לדמיין חריף ממנו. השיר הבועט ב-'ה' הידיעה.
כאמור במסיבת יום הולדת בפרוור אני נתקל בדבר הזה כמו בקוביות הבטון שבמחסומי צה"ל. האם אמא של הדיסוננס הקוגנטיבי.
וזה בקיצור מה שקרה לאולימפיה של מאנה, לד'מוזל דאוויון של פיקסו, למזרקה של דושן, Seed Bed של אוקונצ'י ו-Shoot של בורדן. זה מה שקורה לאמנות רדיקלית [במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב מתעלמים ממנה]. הבעיה היא התאוצה של התהליך הזה. אם פעם היה נדרש שיתחלף דור לפני שהיצירה תזכה למקום בחיקו החם של ממסד, הרי שהיום לוקח בערך שבוע לרעיון לעבור מגלריה חתרנית בשכונה שתיכף תהיה אופנתית לפרסומת לשמפו שתשודר בפרק הבא של הישרדות. לוקח שבועיים לשיר מחאה להפוך ללהיט חתונות. מרוב שמכונת התרבות המסחרית יעילה כבר כמעט נסתמו הדרכים למחאה אמיתית.
אתם עוד תראו. בעוד שבועיים ינחת בתל אביב משט נגד סרטן המעי הגס בחסות אורנג' ובירה קרלסברג.
מחשבה מעולה ובועטת. הקריאה יחד עם המוסיקה ברקע — זאת בהחלט חויה אחרת שטרם חוויתי. החזיר אותי לגיל 16.
–
אהבתי את הmadafakaaaa בסוף השיר !
יואב,
אני חושבת שאתה מעלה כמה נקודות ומחדד את החיבור של אמנות עם המציאות, ממנה היא שואבת את התכנים ומגיבה.
אני לא חושבת שיש קשר לפרוור של חברה שלך או לבעלה הרו"ח כי לכל אחד יש איזה מישהו ש
FUCK him you won't do what he told you
אני כן מסכימה שביותר מדי פעמים אנשים לא מרגישים את המחאה ואת הנושא שהיא מייצגת (לא מרגישים מה מסביבם בעיקר) והחיים עוברים לידם כמו פרסומת לאיזו שטות. כשקראתי את המחשבה שלך נזכרתי איך במסיבות היו פתאום שמים את כל החבר'ה, או מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים ואנשים היו ממשיכים לרקוד ולשמוח.
אני חושבת – וזו פרשנות אישית שלי – שישנם שירים שגם כשהתכנים שלהם קשים מנשוא יש בהם משהו בסיסי שמקפיץ אותך, אבל במקרים האלה אם אתה רוקד זה לא אומר שאתה לא מזדהה עם התכנים, ויש שירים שאם אנשים רוקדים אותם כאילו היו פרסומת לפלאפל הם פספסו את המהות וכדאי שיסגרו את הרגליים. אחרת האמנות, החיים והרינגטונים יהפכו לטפט אחד גדול של כהות חושים שלא אומר כלום.
אני בלופ עם זה מאז אתמול. זאת מחשבה שגורמת למוח שלי להתלפף קצת סביב עצמו. אולי בעיקר בגלל התסכול.
אולי צריך פשוט להשלים עם המהלכים האלה? ולדעת שהדברים היום יותר קצרי מועד וקצרי טווח?
גילי, אני חושבת שאם רוקדים או לא, זה לא העניין. אפשר לרקוד רק כשכבר המיסוך קיים, שהמסר הוסר. שהמנגינה היא מנגינה. שהקונטקסט מוסר (במיוחד במאמי).
לרקוד / לאכול קבבונים / להיות מנותק מהמשמעות
זה לא קשור לחברה ולבן זוגה – זה קשור לסיטואציה שעשתה לי את הדיסוננס האמור.
התסכול שלי (שבא לידי ביטוי גם בפוסטים הקודמים) הוא מזה שאנו חיים בחברה שיותר ויותר מתווכת את כל הבטי חיינו באמצעות מוצרים ושירותים לצריכה. שכל יוזמה או נסיון ליצור משהו מקומי/אישי/מחאתי [ראו מקרה רקולקציה – קום איל פו – טליה] מנוכס ע"י קופיריטרים או פירסומאים או תאגידים לפני שהוא בכלל מצליח לפרוס כנפיים – לא כל שכן להתעופף קצת.
מהבחינה הזאת אני רק ממשיך את מירב מהפוסט שלה על פוקס http://untitled.org.il/?p=2544.
יואב, מצד אחד בכללי מסכים. מצד שני, בפרטי, יש לי חוויה מחתונה של חבר טוב, 1:30 בלילה, קילינג אין דה ניימ. היה ענק. אף מילה לא הוחמצה. בגלל שהחברות היא גם על בסיס אידיאולוגי, המחאה של החתן, של חבריו האחרים ושלי* הייתה מחאה אמיתית. כמו של רייג'.
—
*בהחלט היו אלו בעיקר גברים שנכנסו לשיר אבל זה לא חשוב – אולי ל"כל החברה'" דווקא נשים היו קשובות יותר לו היה מושמע (מה שבניגוד לרייג' נראה לי לא מתאים כלל).
—
מה שאני רוצה להגיד באמצעות חוויה זו הוא שלא_כל_כך_מהר הולך המסר עבור מי שמקשיב לו בשלב הראשון. הסכנה של גניבת המסר (וודסטוק לצורך פוקס) היא חמורה, אך חמורה ממנה הסכנה שאנשים כבר לא יכירו את וודסטוק.
נגד שיתוק המוחין שהקפיטאליזם זורה בנתיניו (מארקס עצמו עלה על השיטה) המרפא, לדעתי, הוא חינוך. פתיחת מוחות. ביעור הבערות.
רייג'- אגינסט-דה משין לא מרוויחה כסף על המוסיקה שהיא מייצרת? הם לא קצת המאשין שהם כל-כך זועמים נגדו? האירוניה כאן היא לא החברים הבורגנים שרוקדים לצליליהם, האירוניה האמיתית היא מי שקונה את המסר מלכתחילה. ואני מתכוונת ל"קונה" את המסר. אני מציעה למישהו לנסות להוריד את השיר הזה בארה"ב- שלא דרך האייטונז. הדבר הבא שיקרה זה שהאף-בי-איי ידפקו לו בדלת. fuck you- don't download my music without paying for it
ולא- זאת לא ביקורת עליהם- מגיע להם להתפרנס ממה שהם עושים, אבל הבה נסיר את הילת האידיאולוגיה. גם על וודסטוק מישהו תכנן לעשות כסף. התחרבש לו וטבע בבוץ, אבל הוא לא יזם את הכנס כפעילות פילנתרופית. וגם אם הוא לא עשה שם כסף- סוחרי הסמים דפקו קופה נאה. פייס אנד לאב בייבי. ברור שזה חשוב שאמנים יביעו מחאה- אם לא הם- אז מי? אבל למה זה בסדר שפיטר-פול ומרי יעשו כסף על אייקונים של הסיקסטיז- אבל לפוקס אסור? למי זה שייך בדיוק? בסופו של דבר- גם אנחנו מגדירים את עצמנו דרך המותגים שאנחנו צורכים (צורחים)- עצמאיים- מחשבתית ככל שנהיה. אולי זה סתם מבאס לגלות שהטעם שלנו לא כזה אנין כמו שחשבנו.
אופס. הורדתי את כל האלבום ב P2P. תהיה אירוניה מסויימת בזה שהדווקא ההורדה הזאת תגרור את התביעה.
אפרופו אירוניה – ממשלת ארה"ב השתמשה במוזיקה הזאת – בווליום וללא הפסקה – על מנת לענות אסירים בגוונטנמו.
יתכן שאת צודקת. לפני הרבה שנים עלתה סוגיית AD ABSURDUM בפני בצורה הבאה. "האם אקטיביסט יכול להשתמש במחשב לכתוב נגד תחנת כח גרעינית אם החשמל בא מהתחנה?" סוג כזה של טהרנות יכול לנטרל כל מחאה והוא
לא יודע איך קרה שההודעה התפרסמה. לא גמרתי אותה.
בכל אופן סוג כזה של טהרנות יכול להחליש כל מחאה והוא אחד הכלים (ולא היעיל שבהם) בה משתמשת המערכת להגן על עצמה.
וכן, זה בסדר שפיטר פול ומרי יעשו כסף על אייקונים של הסיקסטיז כי הם השתתפו – במעשה ואידאולוגית – ביצירתם. זה לא בסדר שפוקס יתפסו טרמפ ויזהמו בדיעבד רעיונות ומחאה שאין להם שום קשר אליהם, להיפך.
ודבר אחרון: זו לא שאלה של אנינות. זו שאלה של יצירת מקום נקי ככל האפשר מאינטרסים מסחריים. מקום בו אנו יכולים להגדיר את עצמנו שלא דרך המותגים שאנו צורכים. כי כשאנחנו צורכים – זה מישהו אחר שמגדיר אותנו בשבילנו. זאת לא הגדרה עצמית אלא שיעבוד.
שפרה, אני די מסכים עם יואב. לבי כמה נקודות:
1. הבעייתיות בחוסר האפשרות למחאה בדעה שאת מציגה
2. בכך שהלוואי שנוכל להגדיר את עצמנו גם לא דרך המותגים שאנחנו צורכים.
—
מאידך אני מסכים גם איך על הנקודה שזה לא יכול להיות _אסור_ לפוקס להשתמש במותג אידיאולוגי בהקשר הפוך. זה לא עניין של אסור. זה עניין של _לחנך_את_הצופה_שלא_להאמין_לזה_!
ואני חולק על יואב על האבחנה בסדר/לא סדר לגבי פפ"מ – בעיני זה תמיד בסדר לעשות כסף כל עוד אתה לא פוגע או יוצר אי שיוויון חריף. זה לא זה שהם דגלו באהבה חופשית שנותן להם בעיני את הזכות לעשות כסף.
—
רעיונות יישארו לא מזוהמים רק אם נהיה קשורים לרעיון עד כדי כך שלא ניתן לו להזדהם. = חינוך.
והכוונה היא – לעולם ינסו לזהם לנו את הרעיונות. אבל בואו נהיה אנחנו – צרכני האידיאולוגיה – מספיק מודעים ולא ניתן להם!
אין דבר כזה חינוך- לא כשמדובר בהמונים. יש טבע האדם, ויש קצב ותנועה של רעיונות- ואי אפשר לשלוט בזה וגם לא צריך להתיימר לנסות. מה אכפת לי שאנשים יקנו בגדים ממותגי- שלום-אחווה ואהבה? זה לא שהם יפסיקו לקנות בשנה הבאה כשהטרנד יהיה זומבים זוללי בשר. אם כבר זה נושא למלקולם גלדוול או לחקר אנתרופולוגי מסוג אחר, אבל מה לזה ולאידיאולוגיה?
אני אחרונת הטהרנים, כלומר- אני ראשונת הצינים שיטענו שאין לעולם מחאה אמיתית כי כולנו משרתים אינטרס סמוי שהוא תמיד מעבר ומתחת לרעיון הגלוי שאותו אנחנו מדפיסים על הדגל. מצטערת חברים, אבל כל הרעיונות מזוהמים. ואין אידיאולוג שפועל ללא מניעים נוספים- גם אם הם "רק" גרפומניה, פרסטיג', הערכת עמיתים או עצם הצורך להתנגד. (תאמרו- אולי בצדק שאני לוקה בכל אלה, אבל תפנו את השאלה גם לעצמכם באותה הכנות)
ולגבי הגדרה דרך מותגים- אתם יושבים לכם על כסא (קונטסה? קיבוץ צרעה? הום סנטר? יד שניה שמצאתם ברחוב?) מקלידים על מחשב (דסק טופ עם מסך ענק-אך הכרחי-כי אתם-מעצבים? מאק? נוטבוק? אייסר מהמבצע של אורנג'?) וכותבים לאנטייטלד- שעשה יפה כשהגדיר את עצמו ללא כותרת- אבל גם זה סוג של מיתוג.
שיפרה יקרה,
יש דבר כזה חינוך. אלמלא חינוך לא היו אנשים ביקורתיים. אלמלא חינוך כולם היו זומבים של הקניון.
יתכן שאת צודקת – אפילו בטוח שאת צודקת שאין לעולם מחאה טהורה לחלוטין (אם כי הנזיר הויטנמי שהצית את עצמו ושתמונתו מופיעה על התקליט של Rage Against the Machine די משכנע) אבל זה (סלחי לי) טיעון קלוש.
מה אם מחאה היא 98% טהורה? או 89% או 73%? מבחינתי זה נהדר. אבל אם היא 95% קידום מכירות אז זה בזוי.
ולגבי שאר הצריכה. אין לי בעיה עם צריכה. אני קונה משהו כמעט כל יום. העניין הוא שאני ממש ממש משתדל לא לקנות שום דבר שאני לא צריך. זאת אומרת שאני קונה אוכל – בעיקר בשוק. חומרי אמנות הרבה מוצא בפח. כנ"ל בגדים, ריהוט (הכסא עליו אני יושב למשל). אם אני יכול להמנע מלקנות משהו – אני נמנע. אם אני יכול להמנע מלהכנס לרשת כמו סטימצקי או אייס או שופרסל או AMPM אני קונה אצל קימעונאים קטנים – אם אפשר יד שניה. אם את רוצה לקרוא לזה מיתוג – את יכולה – אבל בפועל אני עושה מאמץ לא להיות משת"פ. אם כולם ינהגו כמוני נוכל כולנו לחיות יותר טוב. ולמה לא בעצם?
שפרה,
די מעניין לחשוב מה היה פה בעולם אם לא היה דבר כזה חינוך כשמדובר בהמונים. כולנו מחונכים באיזושהי צורה. ולצערי הביטוי הכי גדול של חינוך היה בגרמניה של מלה"ע II. חינוך של המונים.
אם לא ננסה, מה יהיה גורלנו? האם אין לנו חובה לנסות? לפי התורה (רלוונטי לדעתי לחילונים, דתל"שים, דתיים וכל השאר) אנו מצווים לחנך: "והגדת לבנך…". למה? "כי גרים הייתם בארץ מצרים". כלומר – על מנת ללמוד מן ההיסטוריה, לא לבצע את אותם פשעים שביצעה האנושות בעבר – בשל כך עלינו לחנך.
—
כמובן שאין לעולם מחאה טהורה. לא בפעם הראשונה באנטייטלד אני מאזכר את אלתוסר שטען זאת הרבה לפנינו. אבל לפי אלתוסר משהו אחד כן קיים – והוא המודעות לאידיאולוגיה. ויש לפיו הבדל משמעותי בין כניעה עיוורת לאידיאולוגיה לבין כניעה פקוחת עיניים.
—
מיתוג הוא לא בהכרח שלילי, אבל הוא מלא באידיאולוגיה. לי כקופי יצא כמה פעמים לסרב לעבודות מיתוג מסיבה אידיאולוגית. ולפעמים גם לא לסרב.
האחרון שניסה לחנך את ההמונים היה מאו ויצא לו מזה בסט סלר מטורף, (הספר האדום הוא אמנם רק מס' 2 ברשימה של כל הזמנים- מיד אחרי אותו תנ"ך שאנחנו כה אוהבים לצטט- ללמדכם ששום דבר לא מוכר כמו אידיאולוגיה צרופה),
נראה לכם שניסיתי לטעון שאי אפשר להעביר לציבור מסרים באופן שהוא יקלוט ואף יפנים, יאמץ, ישתנה?
רק תסתכלו על המהפיכה פמניסטית, ואפילו על השינוי בחשיבה האקולוגית של העשור האחרון. שתיהן לוקות בתסמינים קשים של תקרות זכוכית מחד וגרין-ווש ומחסור בהבנה עמוקה ופעולה דחופה מאידך, ועם זאת- אי אפשר להתכחש ל"חינוך" שעברנו כולנו. קצת קשה לי עם הפועל, זה הכל. הוא מרמז על היותך מורם ומנותק מן הבעיה שאתה מנסה לפתור ואני טוענת שכולנו טעוני טיפוח.
ולגבי הנזיר- עצם הימצאותו על עטיפה בתפוצה כה נרחבת- פוגם בטוהר פעולתו מכיוון שהוא זכה במותו/ מחאתו לתהילה. אני למשל- מכירה את האימג' כאייקון ויזואלי בלבד ואין לי מושג למה בדיוק הוא שרף את עצמו. אבל זה ממש לא משנה- כי טוב ואף חשוב שיהיה לנו אינטרס אישי במחאה שלנו. אני פשוט נוטה לחשוד באיצטלת האידיאולוגיה. היא נערצת מדי. אני לא קונה אותה.
שפרה,
אולי אפשר לתפוס את החינוך כמשהו פחות מתנשא אם תופסים אותו בסה"כ כהעברת ידע מן העבר אל העתיד. כלומר – לא אתה יצרת את הידע, אין לך זכויות יוצרים עליו, אתה לא מורם מעם, אתה בסה"כ יודע וחושב שיהיה נכון לאנשים אחרים לדעת.
אתה גם וודאי יודע שאתה לא יודע הכל, ושרב מה שאתה לא יודע על מה שאתה יודע. אלו כמה נקודות מוצא לחינוך, כך נראה לי (ואני לא מבין כלום בתחום).
והאם יש ספק בכלל שכולנו טעוני טיפוח? האם, אם כבר מדברים על נזירים, יצא למישהו מאיתנו להתקל במישהו "מואר"? מישהו שמעל כל השריטות הפסיכולוגיות? לי עוד לא יצא. עבורי כולנו טעוני טיפוח.
—
מה שמדהים הוא שאדם הלוקה בחוסר מסויים יכול, לפעמים, לעזור לאדם אחר שלוקה באותו חוסר. ממש כך. לפעמים אפילו דווקא בשל כך שיש להם את אותו חוסר זה עובד. יש הבנה. הדוגמא הכי פשוטה – מוגבל תנועה אחד יכול ללמד מוגבל תנועה שני כיצד לשחק "כדורסל נכים" כנראה יותר טוב מכל אדם שאינו נכה.
שפרה,
"האחרון שניסה לחנך את ההמונים היה מאו"?! מה עם לימור לבנת? מה עם ברק אובמה? ורונלד רייגן/ מרגרט תאצ'ר? מה עם אחרון הקופיריטרים במחלקת השיווק של איקאה? והרב עובדיה ירום כבודו?
אם מאו היה האחרון אז אני לא מבין למה את מתכוונת כשאת כותבת "חינוך להמונים".
ולגבי המהפיכה הפמיניסטית – רשמה כמה השגים יפים מאוד: זכות בחירה לנשים למשל. והקביעה שכשגבר כופה את עצמו על אישה זה אונס גם אם היא אשתו. ואיסור הטרדה מינית. אז ברור שיש עוד דרך אבל תראי אילו השגים. התנועה הירוקה עדיין בחיתוליה אבל גם שם כבר יש חקיקה ופסיקה ובעיקר: מודעות. מודעות למיחזור ולחיסכון ולשימוש חוזר. נכון שיש גרין וואש ותסמונת הדבורה המלכה והכל – אבל לא יכול להיות שהדברים האלה מסתירים מעינייך את המהפיכה.
לגבי הנזיר: http://en.wikipedia.org/wiki/Th%C3%ADch_Qu%E1%BA%A3ng_%C4%90%E1%BB%A9c.
שפרה,
סליחה. בלהט הויכוח לא קראתי בעיון מספק את מה שכתבת לגבי הפמיניזם והמהפיכה האקולוגית. יצאתי קצת אידיוט באמת. אז סליחה. לגבי כל השאר אני עומד מאחורי הדברים.
ראיתי גם שהלינק לוויקי לא עובד אז הנה אחד יותר פשוט:
http://en.wikipedia.org/wiki/Malcolm_Browne
אבנר- מסכימה איתך לגמרי לגבי היכולת ללמוד מכל אחד. בעיקר אם מפתחים יכולת ביקורתית ומסננת.
יואב- תקרא שוב את מה שכתבתי- דיברתי בשבח המהפיכה הפמניסטית ושינוי התפיסה הסביבתית. הבאתי אותן כדוגמאות ל"חינוך" מוצלח.
אני לא לגמרי מבינה את הדוגמאות שבחרת להביא ל"מחנכים", זה אמור לשכנע אותי בצדקת דרכם של המטיפים לעולם?
ואסיים בציטוט של אחד שדווקא הצליח להנחיל שינוי מחשבתי אמיתי,
be the change you want to see in the world"
gandhi
חחח… כתבנו במקביל- אז פספסתי את התיקון.
בכל אופן-
היה נעים להתווכח איתך,
מצפה למחשבה המעניינת הבאה שתפרסם כדי שאוכל להתנגד לה בתוקף :)
הכי כיף דיונים סוערים באנטייטלד :) כולם כל כך לא טוקבקיסטים טיפוסיים.
אני לא רוצה להתערב לכם בדיון/ויכוח שלכם. אני עוסקת בדיונים עם עצמי על גבולות האידיאולגיה. כי זה סוג של משבר התבגרות שחוויתי עם עצמי לאחרונה. גדלתי על ערכים מסויימים, על סט שלם ואז מסתבר ששום דבר לא טהור. ונדמה לרגע שאם הוא לא טהור אז הוא לא. וההתמודדות שלי עכשיו היא איך לחיות עם הבין. עם הלא שחור/לא לבן הזה. זה קשה מחד וזאת כנראה מדרגת התבגרות שחייבים לעלות. או סתם משוכת התבגרות..
השיר הזה אמיתי.לפחות הוא היה אמיתי כשהוא נעשה.הכוונה מבחינת האנרגיה שבו.הוא כועס באמת.לא משנה על מה.והכעס בו מדבק.
וככזה הוא יכול לשמש כל אחד.גם את הבורגני שכרגע רוצה לכעוס על הבוס שלא משלם לו כפי המגיע לו.מבחינתו הוא המכונה כרגע.גם אם באמבט רחב יותר הם שני ברגים שרבים בינם לבין עצמם.
הקונפליקט בוויכוחים מהסוג הזה הוא הלבל בו הם מדברים.יש את הלבל האנושי הכי פשוט וכנה שיש ובו כל אחד יעשה מה שטוב לו באותו הרגע.ויש את המבט מגבוה וכעת השאלה החשובה היא כמה גבוה.כל מעשה אם נגביה עוף מספיק יהיה חלק ממערכת.כלשהיא.חלק ממכונה כלשהיא.
ובנוגע לחינוך באמת שאי אפשר לחנך . זה כמו הוויכוח בנוגע לארכיטקטורה.ארכיטקטורה ורנקולרית זה מעולה.אבל ברגע שפעם אחת .ארכיטקט אחד.ביצע מעשה אחד.הטוהר התקלקל וצריך להשקיע מחשבה ארכיטקטונית בכל השאר .
באופן דומה חינוך . כמובן שאם היו מתירים לנו להיות טבעיים לחלוטין סביר להניח שהיינו עושים את הטוב ביותר לעצמנו וכתוצאה מכך את הטוב ביותר במובן של הטבעי ביותר לסביבה ( כשנמר טורף אין בזה רוע ) . כאשר הטבע התקלקל פעם אחת נדרש כעת לחנך ללא הפסקה.טלאי על טלאי
תודה רבה מדנבושקס. זו הערה נבונה שמפשטת את דיון בצורה פרודוקטיבית. כמובן שאני מסכים. תודה.
Pingback: מוצג א’: ללא כותרת « reDesign
עברו יותר משנתיים, והיום אני חבר בלהקת כעס – Kaas שכרגע עושה בעיקר קאברים לרייג' אגיינסט דה משין. אני שר, ואנחנו עושים את קילינג אין דה ניים. עם כל הנשמה (כנ"ל את פרידום, וויק אפ, טייק דה פאואר בק, בולז און פרייד, פיסטפול אוף סטיל ועוד). הפרוייקט קם כדי להחזיר את החומרים המהפכניים האלה לתודעה, בהשפעת המחאה.
מופיעים ב-30 לאוגוסט בלבונטין 7, אתם מוזמנים בחום. http://www.facebook.com/events/336688543084165/ http://www.facebook.com/kaasband
סגירת מעגל שכזו.